לשבור את הגלים

על שחר צוברי שמעתי לראשונה לפני 7 שנים, בטקס הענקת מלגות לספורטאים צעירים מצטיינים. צוברי הוצג שם כילד שזכה במדליות באליפויות אירופה והעולם בגלשני רוח מוקטנים מדגם מיסטרל. במדינה כמו ישראל מדובר בהישג מרשים, אבל לא יוצא דופן. בהיסטוריה הקצרה של ענף גלשני הרוח האולימפיים היו לנו לא מעט אלופי עולם ואירופה לנוער ולנערים – הבעיה שאף אחד מהם לא הצליח להגיע לרמה של גל פרידמן ועמית ענבר. יש לא מעט סיבות לעצירה הפתאומית הזאת, אבל העיקרית שבהן הייתה הוויתור מראש על התחרות מול אותן אגדות - פרידמן או ענבר. כידוע, רק גולש רוח ישראלי אחד יכול לייצג את המדינה בכל אולימפיאדה.

שחר צוברי יועד ללונדון 2012 בדיוק מהסיבה הזאת. אחרי אתונה 2004, אף אחד לא האמין שהגולש מאילת יוכל לסכן את מעמדו של האלוף האולימפי גל פרידמן. אף אחד לא האמין חוץ מהחבר'ה באילת, שהתעקשו שהיהלום שלהם לא מתכוון לחכות לפרישה של מישהו אחר. בים סוף הריחו את החומר הזה, שאומרים שאין אותו להרבה אנשים. מה זה בדיוק? מין תערובת של חוסן מנטלי אדיר, כישרון נדיר, וראש שחבל על הזמן. בעזרת החוסן הזה, צוברי הילד ממש לא נלחץ מגל פרידמן בקרב על הקריטריון, ומ-8 נקודות הפיגור בקרב על המדליה האולימפית. בעזרת הכשרון הנדיר צוברי עבר בצורה חלקה מדגם המיסטרל לניל פרייד, וזכה במדליית הארד באליפות העולם האחרונה.

בעזרת הראש, הוא תמיד ידע איך להישאר אותו שחר צוברי מאילת, שכאילו רק אתמול עלה לראשונה על גלשן רוח. הוא לא הרים את האף בגיל נוער, לא התנשא כשהפך לגולש המוביל בישראל, לא הבטיח מדליה אולימפית אחרי ההצלחה באליפויות העולם וידע איך לעשות צחוק מגולשי רוח ותיקים ומנוסים ממנו, בשיוט החשוב בקריירה של כל אחד מהם. זהו שחר צוברי, גם עם מדלית הארד על הצוואר הוא נראה אותו שחר צוברי – ושום דבר, כולל הצטרפותו למועדון גיבורי ישראל, לא ישנה זאת.

ב"מגדל הפיקוח" שנקרא מרכז התקשורת בצ'ינגדאו מתאספים העיתונאים הישראלים לעוד בוקר מאוחר. אחרי הכל, אין פה מה לעשות חוץ מלראות שייט ולקבל מסג' רגליים. אחרי ארבעה ימים במרינה כל אחד נהיה מומחה לתנאי שייט בכלל ולתנאים האופטימליים לצוברי בפרט. מעדכנים אחד את השני ב"כמה קשר יש היום", יוצאים למרפסת כדי להרגיש את הרוח מתחזקת, מביטים לעבר הים כדי לראות את מצב הזרמים – בקיצור משמשים כעיתונאי שייט לכל דבר, כמו שיש במדינות שאין בהן שום דבר אחר לכתוב עליו כמו ניו זילנד. היום זו הפעם האחרונה שלנו כעיתונאי שייט, לפחות בארבע השנים הקרובות – כדאי מאוד שהיא תהיה מיוחדת.

מרוב שהפכנו לפרשנים גדולים, שכחנו לכמה רגעים את הדבר החשוב ביותר – יש לנו עסק עם ספורטאי ש"לא רואה בעיניים". אנחנו מלווים אותו כאן כבר כמעט שבוע, חלקנו מנסים להלחיץ אותו, לא בשביל להזיק חלילה, בגלל שהוא לא נלחץ מכלום. היינו בטוחים ששחר צוברי יודע לשחק כמו שהוא יודע לגלוש, חשבנו שבתוך תוכו הלחץ בוער והוא רק מנסה להפנים את זה כדי לא להלחיץ גם את האחרים. חיכינו לשיוט, אבל לא יותר מדי. כנראה שרצינו ליהנות עוד קצת מהרגע שבו הפנטזיה על המדליה עוד בהישג יד. כי בעוד רגע – אשלי, דמפסי ובונטמפ יפרצו קדימה, ומה זה משנה אם צוברי יקדים אותם? קשה להאמין שזה הולך לקרות, ואז מה אם אנשי השייט אמרו לנו שזה אפשרי בהחלט.

השיוט יוצא לדרך, והלחץ גורם כמעט לכולם לשכוח איך לעזאזל מתנהלות תחרויות הגלישה האלו. השייט אודי גל מתנדב לפרשן, הוא לחוץ מדי מכדי לעמוד במזח ולצפות באירוע יחד עם חבריו לנבחרת – מסתבר שגם השייטים עצמם מתקשים להבין מה קורה בין המצופים. ניו זילנד, צרפת ובריטניה מזנקות וישראל נותרה מאחורה – גל מביא לנו את הבשורה הרעה הראשונה, צוברי חושב שהוא פסל בזינוק ומעניש את עצמו בהקפה. "אבל אל תדאגו", הוא אומר, "אלו הרוחות שלו, תראו איזה פלנינג (תפיסת רוח עם המפרש)". הפרשנות של גל מעניינת, אבל לא ממש מנחמת כשזה יוצא מספורטאי שכל כך רוצה שהחבר שלו יבצע את המשימה שהוא לא עמד בה. פתאום הדברים מתחילים להסתדר. מכירים את סרטי הספורט האלה, שבהם הגיבור מפשל בזינוק, אבל הוא כל כך טוב שהוא מצליח להדביק את כולם, ובסוף גם לעבור אותם? זה בדיוק מה שעושה צוברי עם הפמפומים והפלנינג – איזה כיף לשכוח לכמה ימים מנבדל והגנה אזורית, ולעבור למונחים אחרים.

שחר צוברי מגיע שני למצוף הראשון, גם למצוף השני – זה כבר מתחיל להראות טוב מדי כדי להיות אמיתי. משהו חייב להתקלקל כאן, הגולש הסיני שמקדים את ניק דמפסי צריך לוותר לו באיזשהו שלב. אבל צוברי הבטיח שהוא יתדרך את הסיני ביום שלפני. הוא לא רק ספורטאי, כנראה שהוא גם חבר טוב ופוליטיקאי. במרכז התקשורת נכנסים לאטרף – סוף סוף שכונה ישראלית במיטבה במקום המתנשא ביותר במשחקים האולימפיים (למזלנו לא היינו צריכים לבקר בתחרויות הרכיבה על סוסים בהונג-קונג).

אודי גל מטפס על הקירות – רק עכשיו הוא מסוגל להצטרף לחברים שלו ורץ איתם לים עם דגלים בכחול-לבן. כולם מחכים לגיבור האולימפי הלאומי השישי בהיסטוריה שלנו, שמגיע על הגלשן שלו בקטע מרגש שנלקח מסרט – לא הוליוודי, משהו הרבה יותר חזק וחודר לרגש. החגיגה עוד לא התחילה, כי מאותו הרגע התקשורת שהתעלמה מצוברי רק לפני שנתיים לא עוזבת אותו במנוחה. השיוט נגמר בשלוש, טקס המדליות מתקיים בארבע והראיון האחרון בסבב הראשון מוענק רק בשש ושלושים. צוברי, שבפעם האחרונה אכל רק בארוחת הבוקר, מת מרעב. מצד שני, הוא צריך להתחיל להתרגל למציאות החדשה שלו. ברוך הבא לחיי הזוהר, אתה כבר לא שחר צוברי הפשוט.

בפעם האחרונה ששמעתי משחר צוברי הוא אמר שהוא חייב להתבודד קצת, לפני שמתחילה החגיגה האמיתית. הערב הוא ייצא עם המדליה על הצוואר לבר השייטים "ניו יורק" שבצ'ינגדאו. במקום הזה רגילים לראות מדליסטים אולימפיים שמתפרקים ודופקים את הראש – רובם מגיעים ממדינות שמתעניינות הרבה יותר במדליסטים מתחומים אחרים. זו תהיה כנראה המסיבה הפרטית האחרונה של צוברי. בשבוע הבא הוא ינחת באילת, שמתכוונת לעשות בית ספר לקרית גת ונינט בכל מה שקשור לקבלת הפנים של האח"מ הגדול ביותר בעיר. ככה זה כשאתה לומד מספורטאים כמו גל פרידמן, ולומד כל כך טוב כדי לנצח אותם ואולי אפילו להתחיל בשחזור ההישגים שלהם. החייל פרידמן ניצח את עמית ענבר, החייל צוברי גבר על פרידמן. החייל פרידמן זכה במדלית ארד ב-1996, החייל צוברי עשה את זה ב-2008. 2012? יש עוד כל כך הרבה זמן. בשנה הבאה נארח את אליפות אירופה בענף הלאומי שלנו, בדיוק בזמן עונת המלפפונים של הכדורגל. פמפומים ופלנינג כבר אמרנו? זה יהיה זמן מצוין להחזיר אותם לראש סדר היום על חשבון בקרת התקציבים והחוזים הכפולים.