"הקומוניסט", התשובה השבועית ל"כלכליסט"

מייקל פלפס, חרא של סיפור

8 מדליות, 7 שיאים, 12 אלף קלוריות. בקרוב כל המספרים יהפכו לסרט הוליוודי מייגע. הקומוניסט, הפעם על תקן מבקר קולנוע, ממליץ לוותר. חכו לסרט על בולט

רונן גיל, הקומוניסט

1. נו, ההוא, זה, האיש ששבר את כל השיאים, מה שמו, מייקל פלפס. מייקל פלפס משעמם אותי. קראתי בעיון רב על הפרעות הקשב בילדות ואובדן האב והוא עדיין משעמם אותי. עיינתי בכובד ראש בכל המשחים והמדליות שלו, בלעתי את כל כתבות המגזין, והאיש פשוט לא עושה לי את זה. זה ישמע כמעט מופרך לומר את זה על אדם שגרף שמונה מדליות באולימפיאדה אחת, אבל מייקל פלפס הוא חרא של סיפור.

סיפור טוב מעורר שאלות, מחשבות. ת'אמת, מה עבר לכם בראש אחרי זהב אופייני של פלפס? מחשבה ראשונה: וואו איזה שחיין. אחרי כמה שניות צפה ועולה מחשבה מעט מורכבת יותר: וואו, שחיין כזה עוד לא היה. אם ה-200 מעורב נפל על המוח שלכם ביום עירני במיוחד ייתכן והצלחתם לדלות גם מחשבה שלישית: וואו, עוד 3 מדליות הוא שובר את השיא של ספיץ, אה?

המחשבה השלישית מתמצת את תופעת פלפס. פלפס לא מעורר את הראש למחשבה מילולית. פלפס מעורר בנו רק מספרים. לא סתם הסיקור התקשורתי סביב הפלפסיאדה התמקד בעיקר בספירה בלתי פוסקת של מדליות ושיאים ועוד מדליות ושיאים. וכשהתקרב הפלפס לזהב השמיני וההיסטורי לא נותרה ברירה אלא להרחיב את הסיקור ואז עברו לספור קלוריות ליום, קילומטרים באימון, חיבוקים מאימא. הכל במספרים. פשוט אין מילים. אין מילים במובן של משעמם.

2. לעומת זאת, יוסאין בולט הוא סיפור גדול. סיפור קצר, אבל גדול. לא יודע אם הוא הספורטאי הכי גדול בהיסטוריה, לא יודע אם חשוב יותר מפלפס. כנראה שלא. אבל בקריטריון האולימפי החדש שהצבתי כאן – כמות המחשבות לשנייה שמעורר אירוע ספורט – הוא קירב אותנו לקצה גבול היכולת. איפשהו בטווח שבין שבעים מטר לבין קו הסיום, הספקתי לשאול את עצמי מה זה הדבר הזה? אין דבר כזה, איזה ענק, איזה שחצן, איזה אידיוט, יכול היה לרדת מ-9.6, איזה הצגה, איזה גאון, מה גאון, הבן אדם מסומם, לא הוא לא מסומם, הוא לא נראה כזה. ואם הוא מסומם, אז מה? זו עדיין הצגה גדולה.

אחר כך, כשבולט הקיף עם הדגל את האצטדיון, המחשבות הפכו קוהרנטיות יותר. כמו בכל סיפור טוב, ההתרגשות הראשונית מהעלילה, הופכת אט אט לתובנות. חשבתי למשל על זה, שבשנייה וחצי של ריצה קלילה לעבר קו הסיום, בולט זיקק את ההבדל הערכי שבין שבירת שיא עולמי לבין זכייה בזהב אולימפי. בין אתגרים של חול לבין ערב אחד, פעם בארבע שנים, של קודש, שבו כל מה שחשוב זה להיות אלוף. ואפשר היה לקחת את הריצה הזו גם לכיוונים נוספים. תגידו, איזה מחשבות עלו לכם בראש כשראיתם את הדבר החד פעמי הזה? נכון שלא רק "וואו איזה ספורטאי"? וואו איזה פוץ הפלפס הזה.

3. פלפס ובולט, מה יהיה עליהם? העתיד הקרוב צופן לבולט עוד ריצות, עוד שיאים וכמובן חוזי פרסום, ימים של תהילה ושיכרון חושים. אחר כך יבואו המשברים. אולי בגלל פציעה, אולי בגלל ביטחון עצמי מופרז, אולי כמו במקרה של פדרר, לאט לאט התשוקה תיעלם ותתחלף בשעמום הולך ומתפשט שמכלה הכל. מה שבטוח, אצל ספורטאי אנושי ומרתק כמו בולט, המשברים יבואו. עליות וירידות, כמו אצל רונאלדיניו, כמו אצל אריק זאבי, כמו אצל כולם.

כולם אמרתי, חוץ מהדג המשעמם מבולטימור. זה שבקרוב מאוד יפשוט את בגד הים ויהפוך לסרט הוליוודי מייגע וצפוי במיוחד. סיפור אמריקאי קלאסי על הילד שבא משום מקום, כנגד כל הסיכויים והגיע לפסגה. אם כי אפילו בשביל סרט בסיסי שכזה יצטרך התסריטאי לעשות כמה שינויים פיקטיביים בדמות הגיבור. בינינו, כמה דקות ברציפות אפשר לראות את בן אפלק אוכל פיצות ושוחה חתירה? בכל מקרה, סרט יהיה, אפשר לסמוך על החבר'ה מקליפורניה שימצאו פיתרונות, ואם אתם בגיל המתאים, שזה אומר משהו בין 12 ל-16, ואם אתם עדיין טריים בעניין הזה של סיפורים אמריקאים קלאסיים, ייתכן ותמצאו בזה עניין. סחבק כבר אכל בימי חייו כמות גדולה מדי של סרטים כאלה. משהו כמו 12 אלף קלוריות של פילם. אני חושש ששבעתי.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully