רולאטו

אם גם אתם סופרים את הימים לשובו של הכדורגל והליגה הספרדית בפרט, אתם כנראה מודעים לכך שגורל העונה הבאה של ברצלונה הונח בשבוע שעבר על בסיס יציב בערך כמו המוח של גוטי. למה? כי סמואל אטו נשאר בקבוצה אחרי שנה שלמה בה גם השחקן וגם המועדון הבהירו שהוא בדרך החוצה. מדובר באסטרטגיה בסיכון גבוה עבור כל הצדדים המעורבים. לא בגלל ששערים לא יגיעו - גם בעונה שעברה, החלשה ביותר שלו במועדון, הוא עדיין הבקיע 18 שערים – אלא בגלל האווירה שהוא יוצר סביבו לעיתים קרובות, בה כל מי שהוא לא אטו או מעריץ של אטו אינו רצוי. האווירה הזו היא הסיבה לכך שהקמרוני היה אמור למצוא את עצמו במועדון אחר. אבל בימים האחרונים המאמן גווארדיולה, הנשיא לאפורטה והמנהל הספורטיבי בגיריסטיין הסבירו לכל מי שרוצה לשמוע (וגם לאלו שלא) עד כמה אטו היה מרשים במחנה האימונים – כלומר לא רק מבקיע אלא גם קבוצתי, ידידותי, נחמד ובאופן כללי פשוט חמד של בחור.

רוב המאזינים, כולל עיתוני הספורט הצייתניים-לרוב של קטלוניה, נותרו, כמו במערכון של החמישיה הקאמרית, סקפטיים. וזה לא בגלל שאטו הוא בהכרח ח.. של בן אדם. זה פשוט בגלל שאטו לא יכול להיות שום דבר אחר חוץ מפצצת אגו שדוהרת על שתיים. גם ברצלונה עצמה לא צריכה לשאוף לכך, כי אותו אופי הפך את אטו לשחקן שהוא. כמו ברצלונה עצמה, גם אטו סובל מתסביך עליונות-נחיתות נצחי שמקורו במדריד. תסביך כזה זורק אותך למעלה ולמטה כמו יו-יו. אבל בניגוד לויו-יו, על מצב הרוח של אטו, יחסיו עם חבריו לקבוצה אי אפשר לשלוט. מספיק להסתכל על השנים האחרונות כדי להבין שברצלונה לוקחת עם אטו הימור ענק. זו עוד סיבה לכך שלאפורטה יחייך בסוף השנה כל הדרך אל התארים ואל הבנק – או יבכה כל הדרך הביתה.

כוכבים ממורמרים – תשאלו את רוביניו המתבכיין כל הדרך לצ'לסי – היו ותמיד יהיו גם בריאל מדריד וגם בברצלונה, אבל בשנים האחרונות נראה שבמובן הזה שני מועדוני העל, ה"יין-ויינג" של הליגה הספרדית, קשורים אחד לשני עוד יותר. תחילתה של השרשרת הייתה כמובן בקיץ 2000, כאשר לואיס פיגו ערק למדריד. שנה לאחר מכן התרחש אירוע משעשע במיוחד: פטריק קלויברט, 190 סנטימטרים של בזבוז מקום עם שיגעון גדלות, איים כי אם ברצלונה לא תשווה את שכרו לזה של ריבאלדו, אז המרוויח הגדול ביותר בקבוצה, הוא יעבור לריאל מדריד. רק שאף אחד בריאל מדריד לא שמע על הרעיון.

במקרה של אטו, ה'חיבור' בין המועדונים הגיע לרמה אחרת. הקמרוני, שהגיע למדריד כל הדרך מאפריקה בגיל 15, מעולם לא סלח למועדון מהבירה על כך שלא נתן לו סיכוי אמיתי לככב בחולצה הלבנה. הגלות המאכזבת שנכפתה עליו במאיורקה, אחרי חמש שנים קשות במיוחד, פיתחה יצר כביר לנקמה אצל אטו, טיפוס אימפולסיבי ואגרסיבי ממילא. בקיץ 2004 הגיעה ההזדמנות המושלמת. אטו עבר ממאיורקה לברצלונה שנבנתה מחדש, כדי להשלים ביחד עם רונאלדיניו חוד אימתני. פלורנטינו פרז, שחש בסכנה, ניסה לרכוש את אטו או לפחות למנוע ממנו לעבור לבארסה, אבל הקמרוני ענה לעיתונאים ששאלו אותו אם יחזור לברנביאו באופן שלא השאיר ספקות: "ריאל? על גופתי המתה."

פרז נאלץ למכור את 50 האחוזים הנותרים מכרטיסו של אטו לברצלונה. הרצון העצום של אטו להוכיח לריאל עד כמה טעתה כשויתרה עליו היה גורם מרכזי בדהירה של ברצלונה לאליפויות, לגביע אירופה ולכדורגל הטוב ביותר ביבשת. 29 השערים של אטו בעונתו הראשונה ו-32 בעונה השניה התבלטו עוד יותר לנוכח ההזדקנות והקריסה בברנביאו. אבל המנגנון שמזין שחקן עם אגו פגוע הופך בסופו של דבר למנגנון הרס עצמי. שלא במפתיע, אותו דבר קרה גם לאטו.

תחילתו של אותו הרס עצמי הייתה עוד באחד מרגעי השיא של ברצלונה, בחגיגות האליפות של 2005. בקבלת הפנים הרשמית לקבוצה אטו ניגש למיקרופון וחגג יחד עם הקהל בקריאה המפורסמת 'Madrid, cabrón, Saluda al campeon ("מדריד, מנוולת, הצדיעי לאלופה"). מפי האוהדים מדובר בהקנטה לגיטימית. מפי שחקן בקבוצה – בוודאי שחקן מוביל – מדובר בגסות וחוסר נימוס, שגיאה חמורה ביותר בתרבות הספרדית והקטלאנית בפרט. מותר להיות מניפולטיבי, תחרותי עד אימה ואפילו רהבתני בניצחון – אך לא חסר נימוס, אפילו לא מול שנואי נפשך. המוטיבציה האישית של אטו לנקמה בריאל התפרצה במלוא עוזה באותו רגע, באופן שהביך אפילו את אוהדי בארסה.

אטו עצמו הבין את השגיאה והתנצל לאחר מכן, אך הזיכרון הבעייתי נשאר מאירוע בו חשב על עצמו יותר מאשר חשב על המועדון. אותו דפוס בא לידי ביטוי בהסברים עוקצניים שהעניק לעיתונאים עוד כאשר הקבוצה הייתה בשיאה, על כך שאם היו קוראים לו אטואיניו היה מוערך הרבה יותר, ולאחר מכן גם בזעם שהפגין על חילופים ובהצהרות על כך שרונאלדיניו ורייקארד הם "אנשים רעים". לאחר מכן הגיעו גם פציעות, שבשילוב עם אליפויות אפריקה ודיווחים בלתי פוסקים על צרות עם רונאלדיניו ועל מיאוס מהמועדון ("אם ברסה לא תזכה בתארים אעזוב", אמר בשנה שעברה) גרמו לכך שהאנרגיות האדירות של אטו תועלו בעיקר לפגיעה בקבוצה.

למרות לא מעט תקריות נוספות שקרו מאז, דווקא חגיגות האליפות של 2005, שהראו על שילוב מצד אטו בין סירוב לקבל ערכי יסוד קטלאניים לבין אגואיזם פשוט, צפו שוב בזיכרון כמעט שלוש שנים קדימה. במאי האחרון ברצלונה הגיעה למדריד לסופר-קלאסיקו. ריאל זכתה באליפות מחזור קודם לכן כאשר היגוואין, מבקיע שער האליפות, לא שוכח לצעוק באוטובוס בדרך למעיין הסיבלס שאטו ה-^%& צריך להצדיע לאלופה. כעת הגיע זמן הנקמה של ריאל, כאשר ספרד כולה דיברה אך ורק על ה"פאסיו", משמר הכבוד המפורסם לאלופה הנכנסת, שהקטלאנים היו אמורים לערוך על פי המסורת לשחקני היריבה המושבעת.

שבוע לפני הסופר-קלאסיקו אטו ספג במכוון כרטיס צהוב על מנת להימנע מה"פאסיו" ומהצורך לשמוע את הקהל במדריד צועק לו בחזרה את הסיסמה הזכורה היטב. שאר שחקני בארסה, שהבינו כי תמונותיהם מוחאים כפיים לראול וחבריו יככבו בסיוטיהם ובמהדורות מיוחדות של "מארקה" משך דורות, שקלו לעמעם את החוויה בדרך מקורית: לעלות לכר הדשא כאשר הם עוטים חולצות לבנות עם כיתוב תמיכה בגבי מיליטו, חברם לקבוצה שספג פציעה קשה. כך לפחות יוקטן ניגוד הצבעים בינם לבין שחקני ריאל, והזדמנות הצילום הנפלאה תלך לאיבוד.

הנשיא לאפורטה מיהר בזעם לחדר ההלבשה ברגע ששמע על התוכנית וצעק על השחקנים: "תורידו את החולצות המז..... האלה ובצעו את המחווה כפי שהחוק מחייב. נסו להראות כבוד מינימלי שחסר אצלכם כל העונה". התקרית הזו, דוגמה נוספת לחשיבות הנורמות והמסורות בקטלוניה, הובילה את השחקנים לוותר על הרעיון ולעלות לטקס המשפיל מבחינתם ולמשחק שהיה משפיל לא פחות. אבל האשמים העיקריים מבחינת אוהדי ברצלונה לא היו אלו ששיחקו באותו משחק, אלא אותם שחקנים שהפקירו את חבריהם בטראומה הזו – דקו ובעיקר אטו.

במחזור שלאחר התבוסה מול ריאל, במשחק הבית מול מאיורקה, אטו ספג אינספור שריקות בוז מהקהל, שהחליט, לראשונה מאז הגיע לקבוצה, כי הנטיה של אטו לחשוב קודם כל על עצמו גורמת לנזק כבד למועדון. אטו הבקיע באותו משחק, אבל במקום לחגוג נראה כאילו הרגע סיים צפיה עשירית רצופה ב"רקוויאם לחלום". לכל מי שראה את אותו משחק, נראה היה כאילו הסיכוי שאטו ישחק בעונה הבאה בברצלונה קטן מהסיכוי שראול ישחק בעונה הבאה בברצלונה. אז איך הוא עדיין שם?

לאחר הניצחון הקליל בשבוע שעבר על ויסלה קרקוב, אטו הצהיר כי הוא "מסתכל קדימה" וכמובן "שם את הקיץ מאחוריו". האופן בו גם אטו וגם הנהלת ברצלונה חזרו בהם מההצהרות שהשמיעו לאורך כל השנה שעברה ולמעשה רק לפני חודשיים, דמה מאוד להתנהלות הממוצעת בפוליטיקה הישראלית. לא מדובר רק בטיעון הקלוש ("הנסיבות השתנו ולכן המדיניות השתנתה"), אלא גם בעצם הרצון להציג מציאות שנכפית עליך כתוצר של החלטה עצמאית. אטו לא נשאר בברצלונה כי זה חלומו או כי החליט שהוא רוצה לבלות את חייו עם גודיונסן. אפילו אל מונדו דפורטיבו, עיתון שמפגין לויאליות בלתי מתפשרת לספינת הדגל הקטלאנית, טען כי הכול מסתכם בכך שאף מועדון לא מוכן לשלם לאטו את ה-10 מיליון יורו לעונה, נטו, אותם הוא דורש (ארבעה יותר ממה שהוא מרוויח כיום בברצלונה). בהתחשב בזה שבאינטר הפכו פעם אפילו את אלברו רקובה לשחקן עם החוזה הגדול ביותר בעולם, כנראה שכסף הוא לא הבעיה העיקרית, ובוודאי לא היחידה. גם קבוצות אחרות מוטרדות מפצצת הזמן שנקראת האגו של אטו, בלי קשר לשערים שהוא בוודאי יודע לספק.

ומה עם הקהל בקאמפ נואו? עד אשר תוצאות רעות יכריחו אותם להתייחס אליו אחרת, אוהדי ברצלונה ייגבו כל החלטה של אלילם, גווארדיולה. לכן אפשר לומר שאטו קיבל צ'אנס נוסף. מה הוא יעשה איתו? זו שאלת 10 מיליון היורו. כאשר עזר לברצלונה להגיע לשיאה בעוד ריאל הרחק מאחור, אטו הגשים את חלומו של אלון מזרחי והוכיח על המגרש לכל מי שלא האמין בו במדריד ש"אין לו מה להוכיח". זו הייתה תחילת הבעיה, מכיוון מדובר בשחקן שחי מהצורך להוכיח שכל הזלזול (ולעיתים גם הגזענות) שבעולם לא יפחידו אותו. אם אחרי עונה רוויית היעדרויות, עם קבוצה שנבנית מחדש ללא רונאלדיניו, אטו ירגיש שוב שהוא צריך להציג קבלות, ייתכן מאוד שבברנבאו צריכים להתחיל לפחד, במיוחד אם לצידו מסי יישאר בריא ואלבס יישאר האקס-מן שהיה בסביליה. לעומת זאת, אם הדברים לא יתחברו לברצלונה - התוצאות לא יגיעו במהרה, הקהל יתחיל לפקפק, מסי ימשיך להיפצע ולאפורטה ימשיך להשתגע – תהיו בטוחים ש"סאם המשוגע", יהיה הראשון שיטביע את הספינה. מה שבטוח, כל עוד אטו בסביבה, יהיה חם ומגניב.