יומני צ'ינגדאו

השייט הישראלי העיף אותנו מבייג'ינג מזרחה, לכיוון צ'ינגדאו שמשקיפה על חופיה של דרום קוריאה. הרעיון לבוא לעיירת חוף, שהיא גם הרבה יותר קטנה מבייג'ינג, נראה נחמד בהתחלה. שבועיים בסין ועדיין לא הצלחתי ללמוד שכאן – הכל הפוך. "עיירת החוף" הקטנה, שאמורה להיות מקבילתה של אילת, היא עיר בת 7.5 מיליון תושבים. ים יש בה, והרבה – הטיילת אפילו מזכירה מקומות מסויימים בארץ, עד שמגיעים לגורדי השחקים. אבל מזג האוויר? הוא מזכיר יותר את הפרקים הראשונים של "אבודים", כשמתרסקים באי בודד ושומם ופתאום מתחילות סופות מטורפות. את כמות הגשם שירדה כאן ביום אחד הייתי קונה עבור חודש שלם בסוף החורף התל אביבי. במקומות האלה, מבינים למה אומרים על שייטים ובעיקר על גולשי רוח, שיש להם שריטה.

קטע מוזר לאללה, תחרות שייט ענקית שנחשבת לחלק מהמשחקים האולימפיים ומתקיימת באתר נידח שאליו יורדים מאחד הרחובות המרכזיים של העיר. האתר מושקע בטירוף, אבל האווירה של בייג'ינג כל כך רחוקה מכאן. העיתונאים שמסתובבים כאן הם כאלה שמסקרים שייט בקביעות. פה כבר לא פוגשים עיתונאים מגניבים מטרינידד או מונואטו שבאוקיאנוס השקט. כאן אנחנו נחשבים למדינת עולם שלישי, ויושבים לצידם של ניו-זילנדים ודנים מתנשאים.

האמיצים שבהם עולים על יאכטת תקשורת כדי לנסות ולראות את הסירות מבעד לערפל, אחרים מנסים לעשות את זה מהחלונות בקומפלקס שמזכיר מגדל פיקוח. הרוב, יושבים מול מסכי הטלוויזיה ומנתחים נתונים – יש פה כאלה שיכולים לשבת שעות מול מוניטורים שמציגים את המיקומים של השייטים מכל הדגמים ובכל המצופים. הם מסמנים בדפים שלהם כל שינוי, ומתקשרים בבהילות למערכות המקומיות – בברייטון, וולינגטון או וירג'יניה, כדי לעדכן את החבר'ה בבית על הרוח שעלתה מ-12 ל-25 קשר.

כשיורד גשם, ואין לאן לברוח – האווירה הזאת לא עושה טוב לישראלים שכונתיים כמונו. יכול להיות שאנשי איגוד השייט היו רוצים לראות אותנו מתמזגים עם הפסטיבל הזה, אבל זה לא הכי פשוט – אולי כשהשמש תזרח ונוכל לטייל על החוף ולהיזכר בבית, ולא בחופיה של צפון הולנד בעיצומו של החורף. בבייג'ינג העולם חוגג, אלפי צלמים מנסים להשיג עוד תמונה של פלפס, אלפי עיתונאים מנסים לשלוף עוד ציטוט של בולט – וכאן לידי מסתובב לו במרכז התקשורת מדליסט הזהב בדגם ה"פין", בן איינסלי הבריטי, שמבצע בקפידה את הוראותיהם של העיתונאים ועובר מספה לספה כדי להתראיין ולהצטלם.

עכשיו זה ברור, יש רק דבר אחד שיגרום לנו להשתלט על המקום הזה – מדליה אולימפית. לא חשוב באיזה צבע ומאיזה דגם, העיקר שתהיה מדליה. כמו שזה נראה, מעצמות השייט משתלטות על שוק המדליות ומאיימות להשאיר אותנו מאחור. את השייטים שלנו, גם אותנו העיתונאים.