פעם בחיים

אז איך אפשר להגדיר בצורה הנכונה ביותר את מה שקרה הערב באצטדיון האולימפי בבייג'ינג? בואו נגיד ככה, היו בו לא מעט דברים שראיתי בפעם הראשונה בחיי, אבל אני נשאר עם הזיכרון האחרון שלו - ספרינטר גבוה שעטוף בדגל ג'מייקה, ולא מסתפק בהקפת ניצחון סטנדרטית. הוא מתחיל לרקוד, משוויץ בנעליים, מחפש מה לעשות עם עצמו, מנסה להבין מה בדיוק גורם לאקסטזה בראש שלו.

מסביבו, האצטדיון שקט, בקושי אפשר היה לשמוע אנשים מריעים. אומנם כולם עמדו על הרגליים, אבל הם פשוט היו המומים מדי בכדי לבצע את שתי הפעולות ביחד - לעמוד ולהריע. אני אישית אפילו לעמוד לא הצלחתי. מבחינתי, יכולים להיות מעט מאוד רגעים בחיים שבעיצומם מרגישים חוויה שלא תישכח. הגוף הצטמרר לגמרי, והעיניים לא הפסיקו לעקוב אחרי יוסאין בולט. לא ברור מה הן רוצות שהוא יעשה, ימשיך לחגוג, ירוץ עוד פעם, יצטלם שוב ליד התוצאה, 9:69 שנ', כדי לשכנע אותנו שזה נכון? הוא הבין את זה, שאנחנו לא רוצים שילך מהאצטדיון - רק שבשלב מסוים זה התחיל להעיק. פתאום מרגישים צורך בכמה שניות של שקט, בלי בולט, כדי לנסות ולעכל את מה שקרה כאן.

ריצת ה-100 הגדולה בהיסטוריה התחילה כבר אתמול בערב, ברבע הגמר. מזג האוויר באצטדיון בבייג'ינג היה מושלם. החום נשבר, הלחות המטורפת של טקס הפתיחה ירדה משמעותית ונותרה באחוזים נמוכים - רוח לא הייתה בכלל, והתחזית להיום הייתה דומה. כבר אחרי שבולט עצר את השעון ב-9:92 שניות, תוך כדי מה שנראה כמו ג'וגינג בשילוב מבטים חטופים בחלונות ראווה, נכנסו נתונים חשובים לתודעה. הם לא היו כל כך ברורים בהתחלה, אבל התבהרו כשטייסון גיי לא עלה לריצת הגמר. הם התבהרו לגמרי כשאסאפה פאוול זינק גרוע ושוב השתרך מאחור כמו הלוזר הנצחי.

אבל למי איכפת מפאוול וגיי? כבר אתמול בערב ידענו בתוך תוכנו שבאנו לראות את יוסאין בולט נגד עצמו. נגד קצה גבול היכולת הוא ילחם בהזדמנות אחרת, לזה הוא עוד לא מוכן. בסך הכל, יש עוד ארבע שנים עד לריצת גמר ה-100 האולימפית הבאה, וצריך לשמור משהו גם לפעמים הבאות - הפעמים שבהן המסלול יהיה כל כך מהיר, מזג האוויר יהיה כל כך מושלם, והאווירה - טוב, לא חייבים 91 אלף צופים, אבל זה תמיד יכול להיות נחמד.

ומה עם קצה גבול היכולת? לאט לאט. צריך לזכור שליוסאין בולט, שיחגוג יום הולדת 22 בעוד ארבעה ימים, עדיין אין אפילו עשר ריצות רשמיות במרחק שהכניס אותו להיסטוריה של המשחקים האולימפיים. משהו אומר לי שכשהוא יגיע לעשרים, מתישהו בקיץ 2009, שיא העולם כבר יהיה נמוך יותר מ-9:69 שנ'.

אם בכל זאת נתעקש לבחון מהו קצה גבול היכולת של האדם שנקרא יוסאין בולט, אפשר לבצע חישוב גס. בתנאים מושלמים, בהם הרוח הגבית הייתה 2.0 מטרים לשניה במקום 0.0 כמו היום, ובריצה מושלמת ללא תזוזת הראש והנפת הידיים 10 מטרים לסיום – בולט היה יורד מ-9:60 שנ'. את הנתון הזה אנחנו צריכים לקחת איתנו לכל תחרות שבה הוא ישתתף מעכשיו, ויהיו מספיק גם בקיץ הנוכחי. וחוץ מזה, אל תשכחו את גמר ריצת ה-200 מטר ביום רביעי. יכול להיות שעכשיו גם שיאו המדהים של מייקל ג'ונסון, 19:32 שנ', בסכנה.

עכשיו, אחרי החוויה האדירה הזאת, נותר להתפלל רק לדבר אחד. שלא יתפסו אותו, שלא יהרסו לי עוד חלום ענק שהתגשם, שיישאר נקי. יוסאין בולט, עדיין ילד, מעולם לא עזב את ג'מייקה לטובת הזוהר האמריקאי, ואם תרצו גם המעבדות הכל כך מפתות. הוא נחשב עילוי כבר בגיל 15, גיל שבו גם המטורפים ביותר לא יחשבו להתעסק עם חומרים אסורים, הוא מוכן להיבדק בכל מקום ובכל זמן, הוא גם נלקח להיבדק אחרי הריצה. שרק יישאר ככה, שלא נגלה פתאום שיש משהו חדש שהמציאו ואי אפשר לעלות עליו, ודווקא בג'מייקה. כרגע, אני לא יכול שלא להיות תמים ולהאמין לבולט - למה להיות כפוי טובה אחרי מתנה כל כך יפה? שרק יישאר ככה, אמן.