שבוע אל תוך טורניר הכדורסל האולימפי ניתן לקבוע דבר אחד בוודאות: שום דבר אחר מעניין לא קורה כרגע בעולם הכדורסל האמריקאי. מו וויליאמס הגיע לקליבלנד והופך את הקבוצה של לברון ג'יימס לקצת יותר קונטנדרית. פרט לכך שממה. אז מה נשאר לנו, אוהדי ה-NBA, לעשות? להמשיך לחפש בכוח קצת עניין במשחקים של נבחרת ארה"ב בפרט, ובטורניר הכדורסל האולימפי בכלל.
יש כמה עלילות משנה מעניינות: החזרה לעניינים של ארגנטינה, שנראתה כבויה במשחקי ההכנה ובקיץ שעבר, ההתפרקות של רוסיה (שרק מעצימה את ההישג של דיוויד בלאט ביורובאסקט) וההפתעה לטובה מסין, שנראית כסוס השחור שיכול להשתחל לרבע הגמר ולבצע שם סנסציה. אבל הסיפור הגדול הוא כמובן נבחרת הפסים והכוכבים, והדהירה שלה לזהב.
הסינים החזיקו רבע וחצי עד שנפלו מהרגליים, האנגולים לא היו רציניים והיוונים, שסימנתי כבעלי הסיכוי הגבוה ביותר למתוח את האמריקאים, נכנעו לרבע אחד גדול. בשבת ארה"ב תפגוש את ספרד, ככל הנראה הנבחרת השנייה בטיבה באליפות, למה שעשוי להיות הצ'אנס האחרון למשחק צמוד שבעזרתו נוכל לברר מי יקבל את הכדור במאני טיים אצל האמריקאים.
גם אם יתברר שספרד לא מסוגלת למנוע מהחבורה של מייק ששבסקי לברוח, עדיין מדובר בנבחרת חזקה הכוללת כמה שמות שצריכים לעניין כל חובב NBA. לכן, ובהיעדר כל עניין אחר לעסוק בו, אני מכריז על המפגש בשבת כ-"משחק העונה! בואו לראות את חבורת כוכבי ה-NBA בקרב ישיר מול הספרדים הדורסניים!!!". ואם החלטנו להגדיר ככה את המשחק, הוא שווה כתבת פריוויו, לא?
מעשה בילד בן 17 ושני אחים
נתחיל עם הספרדים. כדי שיהיה משחק רציני, הם קודם כל יצטרכו לעשות את שלהם. היוונים לא עמדו במשימה, ועם יום של 4 מ-18 מהשלוש, כולל לא מעט זריקות טובות, לא השאירו לעצמם סיכוי. הבשורה הרעה היא שבשני המשחקים הקודמים ספרד נראתה מפוזרת וקלעה באחוזים רעים, הבשורה הטובה היא שבמשחק שהם הגיעו אליו מוכנים, מול יוון, זה נראה אחרת לגמרי.
האמריקאים עוד לא נתקלו ביריבה עם כל כך הרבה כלים בהתקפה, פשוט כי אין עוד נבחרת כזאת. פאו גאסול הגיע בכושר טוב לאליפות והוא מנצל חסרון של כל שומר. לדוויט הווארד אין חסרונות, אבל מול כריס בוש לגאסול יהיה יתרון גובה ופיזיות שהוא יידע לנצל. גם האח מארק גאסול שיפר את הסיומת ובזכותו משחק הפנים של הספרדים אפקטיבי במשך ארבעים הדקות.
בחוץ יש לספרד את חוזה קלדרון, הרכז הנפלא של טורונטו, שיודע לייצר נקודות לעצמו ולאחרים גם ב-NBA וגם בנבחרת. חואן קרלוס נבארו הוא סקורר שיכול לתפוס יום, גרבאחוסה ואלכס מומברו קלעו ביחד חמש שלשות מול הגרמנים ומוסיפים עומק של קלעי שלוש.
אבל שני השחקנים המעניינים ביותר של הספרדים הם שני שחקני ההגנה החשובים ביותר ושני הפרוספקטים החמים ל-NBA - רודי פרננדז וריקי רוביו. פרננדז הוכיח בסין שלדיבורים על שיפור עצום ולהשוואות למאנו ג'ינובילי לפני שהגיע ל-NBA יש כיסוי. יש לו את החבילה השלמה: קליעה, חדירה, ראיית משחק, מסירה, ריבאונד, אתלטיות, חטיפות והגנה אישית מעולה. נייט מקמילן, אחד מהעוזרים האמריקאים ומאמנו העתידי של רודי בפורטלנד, בוודאי מתקשה להוריד את החיוך מהפנים. הוא לקח יום חופש מול הגרמנים, וכדי שיהיה לספרד סיכוי בשבת הוא יצטרך להיות בשיאו.
רוביו הצליח לגנוב לפרננדז את ההצגה. הילד עוד לא בן 18 והוא כבר הצליח להשאיר את קלדרון, הפוינט גארד הלא-אמריקאי הטוב באליפות, על הספסל במאני טיים של המשחק הצמוד היחידי של הספרדים עד כה, מול סין. הסיבה שרוביו שיחק הייתה ההגנה שלו - לילד יש חוש מטורף לחטיפות והלחץ שהוא מסוגל להפעיל על מובילי הכדור מזכיר מאוד את זה של האמריקאים. השיא היה, כמובן, בשניות האחרונות מול הסינים בהן הוא חטף כדור פעמיים (בראשונה נשרקה עבירה שלא הייתה). יהיה מעניין לראות האם גם על כריס פול הוא יקשה.
לא רק הגנה יש לרוביו. הוא כבר הספיק להראות ניצוצות של ראיית משחק עילאית, חדירה טובה ויכולת לנהל משחק. הקליעה שלו בינונית, אבל אין לו בעיית טווח (השלשה היחידה שהוא קלע הייתה דווקא מטר מקו השלוש). האמון שהוא מקבל מהמאמן אאיטו, שאימן אותו גם בבדאלונה, והעובדה שגם בלי לקלוע הוא שחקן מפתח באחת הנבחרות הטובות בעולם בוודאי רק מחזקים את מעמדו כבחירה ראשונה בטוחה ברגע בו ייגש לדראפט.
אאיטו הוא סימן השאלה הבולט של הספרדים. הרוטציות הלא נגמרות שלו במחצית הראשונה לא מאפשרות לשחקנים להתחמם, יוצרות הרכבים משונים ומפריעות מאוד לספרדים לברוח. מול סין הוא הוציא את פרננדז שקלע 10 נקודות בחמש הדקות הראשונות פשוט מתוך זלזול, וזה כמעט עלה לו בהפסד. אפילו במאני טיים בפיגור מול הסינים הוא השאיר את גאסול ופרננדז כמה דקות מיותרות על הספסל. אפשר לצפות ממנו להתייחס יותר ברצינות למשחק מול ארה"ב, אבל אצל עקשנים מסוגו קשה לדעת.
לא עומדים בלחץ. רצים בלחץ
האמריקאים, עכשיו זה כבר ברור, לא מנצחים בזכות חידושים והתאמות לכדורסל האירופי ולחוקים שלו, אלא פשוט עושים מה שהם עושים הרבה יותר טוב. ומה שהם עושים זה ללחוץ, לחטוף ולרוץ. בשלושה משחקים היריבות של ארה"ב איבדו ביחד 68 כדורים, רובם הסתיימו בדאנק בצד השני. וויד, פול, קובי, לברון ודרון וויליאמס מאמללים את היריבים שלהם וחוטפים כדור אחר כדור, בדרך כלל בסטרצ'ים שבהם היריבה מתקשה לעבור את החצי והאמריקאים בורחים בעזרת כמה מתפרצות.
במשחק הלחץ יש תפקיד חשוב לסנטר. הווארד מבצע דאבל טימים אימתניים בזכות האתלטיות והמסה שלו שמסתירה ליריב את המגרש, בוש מנצל את הזריזות שלו ומעניש כל פעם שהסנטר היריב מתפתה לשים כדור על הרצפה. הם מתמקמים נהדר בצבע מול חדירות ורצים מהר להתקפת מעבר כדי לעשות סל קל בכל הזדמנות. ההחלטה של ששבסקי ללכת על הרכב נמוך עם סנטרים אתלטיים מוכיחה את עצמה והופכת את פערי האתלטיות לבלתי ניתנים לגישור.
בזמן שהשיפור בהגנה מהקמפיינים הקודמים עצום (הפעם הם חיסלו את הפיק&רול היווני בקלות), ההתקפה העומדת עדיין לא נראית טוב, למרות הנצחונות הקלים. הזריקות לשלוש עדיין לא נכנסות (פחות מ-30 אחוזים). אם נדמה היה שהאמריקאים מגיעים בכושר קליעה טוב יותר ומבינים איך להגיע לזריקות שנוחות להם, במשחקים הרשמיים זה כבר לא נראה כך. לברון כמעט לא אפקטיבי במשחק עומד, ובאופן מפתיע גם כריס פול. קובי מופיע לדקה-שתיים ונעלם. שני השחקנים החשובים ביותר בהתקפה העומדת הם וויד, כי הוא נמצא בכושר פנטסטי, ובוש, שיודע להתמקם נכון כששחקני החוץ חודרים. אבל בגדול, האמריקאים לא יעילים במשחק העומד, בטח לא ביחס לכשרון שלהם.
זה מחזיר אותנו לספרדים ולמידת ההכנה שלהם למשחק. קלדרון ידוע ב-NBA כפוינט גארד שכמעט לא מאבד, נראה איך הוא יעמוד בלחץ האמריקאי העצום. העובדה שבאימונים הוא משחק מול רוביו בטח תעזור. רוביו עצמו יצטרך לגלות אחריות נדירה לגילו. אאיטו יהיה חייב להימנע מרוטציות ולתת לשחקנים החמים לשחק, אבל יותר מכל הוא חייב להתעקש על משחק עומד בכל מחיר - לדחוף כדורים פנימה, לרדת להגנה בטיסה ולהעדיף איבודים ב-24 שניות ואפילו 5 שניות על מסירות לא בטוחות. המשימה הראשונה והקשה ביותר עבור הספרדים תהיה להכתיב קצב, לא לתת לאמריקאים אפילו מספר דקות של הבריחה. על זה יקום או ייפול הסיכוי למשחק תחרותי. דבר אחד ברור לגמרי: משעמם לא יהיה שם.