זאבי, אין לך על מה להתנצל

צילום וידאו: דני בורשבסקי, בייג'ינג. עריכת וידאו: אמיר לב

אף אחד בבריטניה לא האמין לאתלטית קלי סאתרטון. סאתרטון, שזכתה במדליית הארד בקרב 7 באתונה, הצהירה על כוונותיה לנצח בבייג'ינג. הבעיה היא שהתקשורת הייתה סקפטית, לא בדבר האפשרות שהיא תזכה אלא בנכונות שלה לעשות את זה. היא הלכה מיוזמתה לבדיקת פוליגרף, נשאלה "האם תזכי במדליית זהב בבייג'ינג", ענתה "כן" ויצאה דוברת אמת.

אריק זאבי לא היה צריך להוציא תעודת יושר לפני האולימפיאדה, איש לא הטיל ספק בנכונות שלו ללכת עד הסוף. הדמעות של האיש הגדול לאחר ההפסד לברזילאי לוצ'יאנו קוריאה היו ההוכחה הניצחת לכך שהוא לא רצה לאכזב. אי אפשר להסביר או לתאר כמה לחץ היה לו על הכתפיים, לא ניתן להבין מה עבר לו בראש באותו רגע שבו מעד מול הברזילאי ונחרץ גורלו לצאת אל המצלמות כשהבשורה שבפיו היא "אכזבתי את כולם".

אין דבר שמייצג כנות יותר מדמעות, מהבעת כאב מוחשי, אבל במקרה של זאבי דווקא הביעו הבכי והוידוי שלו סוג מסוים של צביעות. לא צביעות שלו, אלא שלנו. זאבי לא עלה למזרן כספורטאי, הוא עלה כשליח של אומה שלמה שתלתה בו את כל תקוותיה באופן מוגזם ולא הוגן. לא הוגן, כי זאבי לא היה צריך לעלות רק עם המטען שלו, אלא עם זה של דלילה חתואל, של תומר אור, של הטניסאים ושל השחיינים שלנו שהגיעו, במקרה הטוב, להישגים בינוניים בקנה מידה עולמי. הכותרות והציפיות ששידרו שהכל תלוי בו לא עשו לו טוב. לצרפת כבר יש שתי מדליות מזהב, להולנד אחת, לברזיל שמונה, ארבע מהן מכסף. שלושת היריבים של זאבי לא עלו למזרן בתחושת ה"דיר באלאק תאכזב אותנו" שהוא נאלץ לסחוב על כתפיו הרחבות. ובסופו של דבר, הרי כל פאתוס ה"איכזבת אומה שלמה" הוא חרטא אחת גדולה, סוג של אחיזת עיניים כי בינינו, מי פה באמת מתעניין בג'ודו, בסיוף או בטקוואנדו? כולם רק רוצים מדליה.

אבל גם הלאומנים הגדולים שבנו אוהבים כנות מסוג זו של זאבי, והיא זו שהוציאה אותו עם טפיחות על השכם ומחמאות מוצדקות מקיר לקיר אפילו מ"האליפות הכי גרועה שלי" כהגדרתו. בארצות הברית נחשב עד היום "הפיירוול" המרגש של לו גריג לנאום הספורט הגדול ביותר בהיסטוריה, למרות שנישא לפני כמעט 70 שנה, כי הוא בא מהמקום הכי עמוק בלב. זאבי הוא האנטיתזה לספורטאים המדושנים והמפונקים, לדור העידן טלים שגדל פה בשלושת העשורים האחרונים, זה שסופר את המזומנים ולא מביע טיפת רגש גם אחרי תבוסה משפילה בקרקוב. התגובה שלו הייתה כל כך שונה מזו של צמד הטניסאים המאוס, שכמעט כולם כבר איבדו את הסבלנות לדאחקות שלהם, או מזו של הילדה האנטיפתית והמפונקת שלא חושבת על שום דבר חוץ מאשר על הצלחתה האישית, ושהתרגלה יותר מדי להיות חסינת ביקורת למרות שהיא כבר מזמן לא האטרקציה הכי חמה בשמי הארץ.

זאבי, כאמור, לא צריך להוכיח לאף אחד שהוא באמת התאמץ בבייג'ינג. ההבדל הגדול בינו לבין רם, ארליך ופאר הוא שלהם לא מאמינים כשהם טוענים שבאמת רצו להביא מדליה, ולו מתקשים להאמין דווקא כשהוא מגלה את האמת העירומה ומתוודה שלא נתן את כולו בתחרות. לראיה ההבדלים בגישה - אותם צלבו ואותו מחבקים, למרות שהציפיות היו אותן ציפיות. אולי לפני ששולחים אצלנו ספורטאים לאולימפיאדה, צריך לעשות את מה שעשתה קלי סאתרטון ולהגיע לפוליגרף על מנת לבחון אם הם באמת מתכוונים לתת את הכל. בצורה כזו יישארו פאר, רם וארליך בבית ודודי סלע ייסע במקומם. זאבי? הוא בכלל יקבל פטור מהבדיקות.