סרט פעלולים אמריקאי

דני בורשבסקי ראה את נבחרת ארה"ב נוקמת ביוון, יחד עוד כמה צופים סינים שמנסים לתפוס אמריקה. הוא כבר יודע למי יילך האוסקר

דני בורשבסקי, בייג'ינג

צפו בארצות הברית נוקמת ביוון ומנצחת 69:92

טוב לדעת (מקודם)

האם בי-קיור לייזר באמת עוזר לכאבים? זו האמת

לכתבה המלאה

אחד הדברים שיותר מעצבנים אותי אצל האמריקאים הוא ההתלהבות שלהם. מרגישים אותה בכל פינה כשנמצאים במקום אוניברסאלי כמו המשחקים האולימפיים. מכל דבר הכי קטן הם עושים חגיגה. כששואלים בחורה אמריקאית מאיפה את, היא עונה: "איי אם פרום אמריקה, וואוווו...", בטונים שהולכים והופכים גבוהים וצורמים לאוזן. באותה נימה, הקהל האמריקאי יכול לשבת במשחק ולחזור על עצמו במשך שעה שלמה "יו.אס.איי, יו.אס.איי", בצורה השטחית ביותר. בלי שירים, בלי שמות של כוכבים, אפילו הקללות העסיסיות חסרות במצב כזה. האירופאים, למשל, הרבה יותר יצירתיים, שלא לדבר על הדרום-אמריקאים או האוסטרלים.

עד עכשיו זה עצבן, אבל יש מקום אחד שבו הכל מתחבר, והשטחיות הופכת ליצירתיות – משחק של נבחרת ארצות הברית בכדורסל. ולא סתם משחק, אלא קרב מול אלופת אירופה לשעבר, יוון, נבחרת הכדורסל ההגנתית ביותר שיכולה להיות. את הבלונדיניות עם דגלי הפסים והכוכבים רואים בכל פינה ביציעים, אליהן מצטרפות משפחות עשירות שהגיעו כדי לתת שיעור בפטריוטיות לילדים, וסינים שמנצלים אולי את ההזדמנות היחידה שתהיה להם בחיים להרגיש אמריקה. כולם מחכים שמצלמות הטלוויזיה יתנו להם קלוז אפ שיוקרן גם על מסך הענק ואז הם יצעקו את ה"ווואווו", רוצים לומר: "איזה כיף להיות אמריקאים". מהצד השני, יוונים עצבניים ביציעים, דווקא מציגים רפרטואר מרשים של שירים, מצליחים להיות הרבה יותר קולניים למרות המיעוט המספרי, ומגיבים בטמפרמנטים ים-תיכוניים על כל כוכב אמריקאי שמצליח לפצח את הנשק העיקרי שלהם – ההגנה.

כאן מבינים בצורה הטובה ביותר למה סרטים אמריקאים תמיד יצליחו יותר מיצירות קולנוע אירופאיות, שלא לדבר על טרגדיות יווניות. אנשים רוצים לראות התלהבות, פעלולים, תקציב ענק ומושקע – ואת זה מקבלים בגדול מהחבורה של לברון ג'יימס, כריס פול וקובי בריאנט. מהצד השני, רואים התקפות מתוכננות כמו שאנחנו רגילים לראות ביורוליג, רק שהפעם לא יוצא מהן כלום, מלבד איזו חסימה של כרמלו אנתוני או כריס בוש, שנראית כל כך יפה כשהכדור כמעט ומגיע אליך. ההתקפה האמריקאית, לעומת זאת, היא הרגועה ביותר בטורניר הזה. פעלולים ותקציב גדול, את זה כבר אמרנו וזה בדיוק מה שקרה במבחן הגדול ביותר שלה בבית המוקדם, מול דיאמנטידיס, סחורציאניטיס, פאפאלוקאס ומי לא. נראה שמייק ששבסקי הוא המאמן שהשאיר את הכסא החם ביותר מבין המאמנים בטורניר האולימפי. ככה זה כשאתה לא צריך להורות לרכז שלך, כריס פול במקרה הזה, לבצע "תן ולך". הוא פשוט אומר לו בתחילת המשחק: "לך ותן, תפעיל את האינסטינקטים המדהימים שלך ותעביר אותנו עוד שלב בדרך להחזרת הכבוד האבוד".

ציפיתי שהשיטה היוונית-אירופאית תוביל למשחק צמוד, אבל קובי ולברון חשבו אחרת וסגרו עניין כבר במחצית הראשונה. רצינו אנ.בי.איי וקיבלנו. קצת חבל, כי מספיק לראות מקרוב שתי פעולות אישיות (כלומר, דאנקים אדירים) של קובי ולברון כדי לסדר את הרצפטורים של הכדורסל לכמה שנים טובות. מצד שני, אנחנו ישראלים. ארצות הברית היא אולי אחותנו הגדולה, אבל אנחנו עם של אנדרדוגים, ויהיה נחמד לראות את הכוכבים האלה סובלים קצת על הפרקט.

זאת לא חייבת להיות התרסקות כמו באתונה, יספיק לנו גם משחק דרמטי כמו זה שהיה מול ליטא בסידני 2000. הדרך להשבת מדלית הזהב לסגל ששאב מוטיבציה מגיבורי המלחמה בעירק עוד ארוכה. מצד שני, אם יוון חטפה מהם 92 נקודות וקלעה רק 69, יש כבר עכשיו סימנים די ברורים לכך שהפעם – האוסקר ילך לסרט האמריקאי.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully