ב-12 בצהריים היינו בטוחים שהאווירה באולם אוניברסיטת המדע והטכנולוגיה בבייג'ינג, היא זו שתביא את המדליה. כ-200 ישראלים, 20 דגלי כחול-לבן ופוסטר אחד של אריק זאבי מול מזרון מספר 1 עשו את הרושם שהיום זה היום והלילה יהיה הלילה שלנו. תוסיפו לזה את המשפחה המעודדת, הצוות המקצועי שמלווה אותו בשנתיים האחרונות, אנשי הוועד האולימפי, ואפילו רמז ממיסטלוב, מאמנו הראשון בבית הספר לג'ודו בבני ברק. כולם היו שם, חוץ מאחד אריק זאבי. את זה שהוא כבר מעבר לשיא מבחינה פיזית כולם יודעים, אבל הספורטאי הגדול והרגיש כאחד, התפרק לגמרי.
"ההולנדי עולה לקרב מולי ואתה רואה את המבט שלו בעיניים. אני עולה לקרב ולא מרגיש את הטירוף. זה משגע אותי, זה מטריף אותי ששום דבר לא הטריף אותי", אמר זאבי בסיום הקרב. בעצם לא בדיוק בסיום, יותר נכון שעתיים אחרי כשדוברת המשלחת הוציאה אותו בכוח מחדר ההלבשה, בו הסתגר והעביר את המחשבות בראש יחד עם הדמעות בממחטות. "אני מצטער שחיכיתם לי, הרגשתי שלא בכיתי מספיק", אמר הבחור הרגיש הזה, שלא הצליח לעצור את הדמעות.
אל תפספס
ברצלונה 1992
ושוב האווירה הזאת שהזכירה כל כך את אולם הג'ודו בברצלונה 1992. זאבי עולה לקרב הראשון מול דמונפוקו הצרפתי, ונראה כבוי. למזלו, מתפלק לו יוקו מתישהו באמצע הקרב והוא מנצח בזכותו ועולה לסיבוב השני. הקהל חוגג כשהשופט מניף את ידו לסמן שזאבי מנצח, אבל נרגע מהר כשהוא מקבל קלוז אפ על פניו במסך הגדול שבאולם. הוא היה מאוכזב, כל כך מאוכזב. רואים שהוא מנסה להבין מה קורה לו, למה הוא לא מצליח לעבוד כמו שצריך על המזרן, לא לתת את מה שיש לו ובעוד 30 דקות הוא פוגש את אלוף אירופה ההולנדי, שעשה צחוק מאלוף העולם.
"בתחילת הקרב אני כן ראיתי את עצמי מנצח באיפון מהיר, אבל הצרפתי עבד בצורה שונה מזו שהוא עובד בדרך כלל". ואז מגיע הקרב מול הנק גרול, או חרול אם מתעקשים על ההגהה ההולנדית. "הרגשתי שהוא לא יכול לסכן אותי, דווקא זה ג'ודוקא שעובד כמוני", אמר זאבי, אבל לדעתו זה שוב היה ה"טירוף הזה שההולנדי עלה איתו לקרב". חרול מצליח להשיג קוקה, שהופכת ליוקו בעקבות עונש פסיביות הדדי, ומסתגר כמו שצריך עד לסוף הקרב. הוא יודע שאסור לאבד את הריכוז מול יריב כמו זאבי, אבל הוא מרגיש שביום כזה, הוא יכול להעביר את המשך הקרב בצורה הגנתית כי החלוץ שבתוך זאבי פשוט לא מצליח להגיע לשום מצב. מה קורה לו? זאת לא הבעיה של ההולנדים, אבל אותנו זה יטריד עוד הרבה זמן. "זה לא מדוייק להגיד שלא באתי מוכן נפשית. עשיתי את כל ההכנה וידעתי שתהיה הגרלה קשה. פתאום מרגישים בפנים תחושות שאין להן שום הסבר. זה פשוט לא היה היום שלי, וחבל שזה קרה ביום כזה. אסור לדבר כזה לקרות".
הידיעה שאפשר לתקן את הכל בבית הניחומים מעודדת את הקהל, שלא עוזב את היציעים לרגע. האופטימיות נשמרת, למרות הכל. זאבי כבר הוכיח בעבר שהוא יכול להתגבר על מכשולים קשים, גם מבחינה רגשית. הפעם, המכשול היה כנראה גבוה מדי. "קצת מצחיק להגיד את זה עכשיו, אבל הברזילאי הוא יריב שאני זורק באימונים כמו כלום. קל מאוד להפיל אותו. אני פשוט לא יודע, הוא היה יותר אגרסיבי ממני ואני עם השאננות שלי מחכה ומחכה". ואותו לוצ'יאנו קוראה הופך לג'ודוקא השני שניצח היום את זאבי, קצת לפני שהודח על ידי פולני בקרב הבא בבית הניחומים. אפרופו ניחומים, גם קוראה וגם קייג'י סוזוקי היפני הודחו כמו זאבי בשלב מוקדם בתחרות. לא כולם מושלמים, ולכולם מחכים כלי התקשורת שמלווים אותם כל כך הרבה שנים ולא מבינים איך אפשר להפסיד בחיים.
לונדון 2012
שעתיים אחרי, זאבי שואב כוחות, מנגב את הדמעות ומעניק ראיונות כל זה ברגע הקשה בקריירה שלו ובסבלנות נדירה. אפילו כשהוא נשאל ברגע כזה מה יהיה בעתיד, שאלה שהוא יצטרך לחשוב עליה עוד הרבה אחרי שיירגע ויעכל את מה שקרה, הוא עונה בישירות. ברגע הראשון הוא אומר: "קשה לי להגיד, אי אפשר לחשוב על דברים כאלה ברגעים כאלה. מצד אחד אני רוצה להמשיך, מצד שני אני לא אעשה את זה אם אני לא אדע שאני טוב. לא במצב שיריבים שהם פחות טובים ממני, לפחות היו עד התחרות הזאת, באים לכאן ומגיעים רחוק". עוברת עוד רבע שעה, זאבי מצליח לקחת עוד שתיים-שלוש נשימות שעושות אותו צלול יותר ואומר: "אני לא יודע אם אני אמשיך לעוד אולימפיאדה. צריך לחשוב על הכל מכל הבחינות. בעצם אני חושב שאני אמשיך, לפחות בשנה הבאה". עוברות עוד 10 דקות, זאבי יוצא לאוויר הפתוח ונשאל את אותה השאלה: "אני אמרתי שזה סוף הקריירה האולימפית שלי? וואו, אני לא יודע אם זה נכון. בתוך תוכי אני רוצה להגיע גם ללונדון".
אריק עצוב, אריק מבולבל, אריק שבור לגמרי. על התסריט הזה הוא מעולם לא חשב ומי היה מאמין שאווירת ברצלונה ואתונה תסתיים ללא מדליה אולימפית. עכשיו כל הלחץ עובר לשחר צוברי, ואריק זאבי יתחיל לתכנן את הדבר הגדול הבא בחייו החתונה ב-11 לספטמבר. אולי עד אז, זה יעבור.