תמריץ, השאלה אם חיובי

ספורט הוא לכאורה עיסוק שצריך להיות חף מכל פוליטיקה. הוא צריך להתמקד בהישגי האדם בתחום היכולת הפיסית והמנטלית באשר הוא אדם, בלי קשר למוצאו, למקום הולדתו, לדעותיו הפוליטיות או למקום מגוריו. הוא צריך להמחיש שבכוח הרצון, המשמעת וההתמדה יכול האדם להגיע להישגים מעבר לאלו שהטבע חנן אותו בהם מלכתחילה. מכאן שגם האולימפיאדה, שהיא גולת הכותרת של הצגת ההישגים הללו בפני העולם כולו ושל הערכת השוואות בין בני אדם שונים, צריכה היתה גם היא להיות חפה ונקייה מכל סממן פוליטי ולאומי.

אלא שכולנו יודעים שבמציאות אין זה כך: כדי להשתתף באולימפיאדה צריך הספורטאי הבודד להיבחן ולהבחר על ידי מדינה כלשהי. בטקס הפתיחה הוא צועד יחד עם כל בני ארצו בקבוצה אחת. בתחרויות עצמן מופיע שם מדינת המוצא על בגדי המתחרים. אם וכאשר הוא זוכה במדליה, מונף הדגל הלאומי ומנוגן ההמנון הלאומי של ארצו. יתר על כן, המוני הצופים וגם התקשורת מזדהים ומקושרים רגשית, להצלחות ולכשלונות גם יחד, עם בני ארצם או עם ארצות שיש להן קירבה כלשהי או מסורת משותפת. אין זה מפתיע, איפוא, שממשלות בעולם מתייחסות אל אירוע ספורט בינלאומי כאל מכשיר הסברתי פוליטי, אשר יכול לשפר את הדימוי של המדינה בעיני דעת הציבור העולמי. לאירוע כזה יש הרבה יתרונות מבחינה תקשורתית: הוא מושך אליו נציגי תקשורת מכל העולם, אשר כותבים ומשדרים שעות ארוכות, ולא רק מאירועי האולימפיאדה: הם מעבירים סיפורי רקע על הספורטאים וההכנות שלהם, אבל גם סיפורי רקע על תושבי המדינה המארחת, על אורח החיים, על אתרי תיירות ועל הלוך הרוחות ודעת הקהל. מובן שחשיפה רחבה ומעמיקה כזאת מקרבת אנשים מארצות שונות אל המדינה המארחת והם למדים עליה יותר מכל מה שידעו עד כה.

אבל מכיוון שדימוי של מדינה (כמו דימוי של מותג, תנועה פוליטית, אישיות או כל אובייקט אחר) הוא רב מימדי, הרי שגם המימד הפוליטי איננו נעדר ממנו. ההיבט הפוליטי בא גם לידי ביטוי בנוכחות או בהיעדרות של ראשי מדינות באולימפיאדה, ובמיוחד בטכס הפתיחה שלה. תקוותה של הממשלה המארחת היא שרק ההיבטים החיוביים של המדינה ייחשפו בפני העולם. מובן שהיא מעוניינת להדגיש ולהבליט היבטים אלו, ולא את ההיבטים הפחות חיוביים, שלא לומר השליליים שלה. אלא שהדבר אינו נתון רק בידיה וברצונה של המדינה המארחת, ולעתים – ברצונה או שלא ברצונה – מתרחשים אירועים שונים, אשר חושפים היבטים שליליים, ומכיוון שבתקופת המשחקים מצוייה המדינה באור הזרקורים, כל אירוע כזה מקבל תהודה חזקה מאד. אולם מכיוון שברור לכל שהמימד הפוליטי הוא חלק מהדימוי הכללי, הרי שגם אחרים מתייחסים אליו כך ומנצלים את חשיפתה של המדינה המארחת להביע את דעותיהם שלהם עליה.

המקרים הקיצוניים הם החרמה טוטלית שלה והימנעות מלשלוח מתחרים למשחקים. מקרים פחות קיצוניים הם היעדרות של ראשי מדינות מטכס הפתיחה והצהרות הסתייגות וגינוי מסוגים שונים. האולימפיאדה הנוכחית בבייג'ין עוררה רגשות מעורבים: מצד אחד היה רצון כלל עולמי להזדהות עם המדינה המארחת ולחזק את המגמה שלה להיפתח לעולם ולמערב, לתמוך במעבר לכלכלה חופשית ולעודד את הרחבת זכויות הפרט. העולם, ובמיוחד העולם המערבי, רצה לאמץ אל חיקו את סין ובכך להפוך אותה לחלק מהמדינות המתקדמות והדמוקרטיות. מאידך, לא ניתן היה לעצום עיניים ולהתעלם מפגיעות בזכויות הפרט והחופש האישי והלאומי (כמו זה של טיבט), אשר עדיין נעשות על ידי סין. בסופו של דבר גבר הרצון הראשון על השני. על אף האיומים על היעדרות של מנהיגים פוליטיים רבים, הופיעו כמעט כולם לטקס הפתיחה והשמיעו ברכות ואיחולים. כנראה שהיתה הערכה שדווקא החיבוק והבעת התמיכה בהתקדמות שנעשתה עד כה, ולא ההדגשה של מה שעדיין לא נעשה, ימחישו לסין שהיא הולכת בדרך הנכונה וכדאי לה להמשיך בדרך זו, כדי להיות חברה מלאה במשפחת העמים המתקדמים.

* מיכאל פרי הוא מרצה בכיר במרכז ללימודים אקדמיים