כי גר הייתי

עיתונאי: "הוא תושב סכנין שרוצה לכתוב ס?פ?ר".
אלישע לוי: "ס?פ?ר?!"
עיתונאי: "ס?פ?ר."
לוי: "אה, ס?פ?ר."
(אימון בני סכנין בירכא, 13.8.2007)

הדשא הירוק שצמח פרא מחוץ לחלון חדרי הצהיב ומת. העץ שבמהלך השנה סוכך על החלון האחר נכרת. דרך החלון השלישי, אותו סדק שמזדחל מהרצפה ועד לתקרה, עדיין חודרות קרני השמש. הקירות ממשיכים להתפורר לאיטם. עם הברז אני נאבק מדי יום, ובדרך כלל מנצח. האסלה כבר לא דולפת, וגם המקלחת ואני למדנו להסתדר, בערך. הדלת שבתחילת השנה מיאנה להיסגר כיום לא מוכנה להיפתח מבחוץ. אני נכנס ויוצא דרך החלון, אותו החלון עם הדשא המת.

סוללים כאן מחדש את כביש הכניסה לעיר, אותו כביש זרוע פגרי חיות שלפני מספר שנים גרם לאוהדת יהודיה של סכנין ליסוב על עקבותיה מרוב פחד. באותו הזמן, פוקדות את העיר הפסקות מים מזדמנות, תזכורת של חברת מקורות לחובות העירייה כלפיה. אבל מי זוכר? האנשים כאן לא מוטרדים מכך יתר על המידה, וגם אני התרגלתי.

ו?ס?אם החנווני בקרוב יעביר את החנות שהוא פתח כאן בקיץ שעבר לצד השני של העיר, לתוך הקומה הראשונה של ביתו. לוא?י, מנהיג האוהדים, רצה להשתמש באולם השמחות שבבעלות משפחתו של וליד, האוהד המשורר הצעיר בן טיפוחיו. הוא חיפש מקום חלופי לערוך את חתונת אחותו, שתוכננה להתקיים בבית המשפחה עד ששכן בן-גילו נהרג יום קודם לכן. הוא נטמן בבית הקברות שבו קבור אחיו של לואי. לואי עסוק כתמיד: חבריו לקבוצת הלימוד באנגלית נטשו אותו, אבל יש לו רעיון חדש איך להקים מועדון אוהדים. בינתיים הוא העתיק את מקום מושבו מהצ'יקן לקפולסקי החדש. קפולסקי "יותר ראוי", הוא מטעים. לאחרונה הוא נתקל שם בהנאא', האוהדת העיוורת "המצטיינת", לדבריו. הוא תמיד היה נבוך מכדי לגשת אליה, אבל הפעם הוא אזר אומץ לירות לעברה צרור ברכות. באחת השבתות האחרונות הוא תכנן לנסוע לתל אביב להיפגש עם אוהדי הפועל תל אביב ואוהדים גרמניים שהגיעו במיוחד לארץ, והוא אף ניסה לגייס את שלמה, האוהד היהודי חדור-השליחות, אבל המפגש לא הסתייע. לבסוף התברר שנפלה אי הבנה: הגרמנים כלל לא נמצאים בארץ. שולה, האוהדת הקשישה המסורה, נסעה לבקר את נכדיה בחו"ל, אבל למשחק הראשון בגביע הטוטו היא התייצבה, נאמנה מתמיד.

זו היתה עונה שבה בני סכנין, עולה טריה מליגת המשנה ומועמדת טבעית לשוב אליה, התעלתה על כל הציפיות והתאכזבה לסיים במקום הרביעי. זו היתה עונה שבה אלישע לוי פרץ את תקרת הזכוכית שלו והגיע, אחרי 20 שנה בקבוצות קטנות, למכבי חיפה. זו היתה עונה שבה מאור בוזגלו, שרק בקיץ שעבר נדחה על ידי מכבי חיפה בבוז, חו?זר בקיץ האחרון בעיקשות על ידי מכבי תל אביב והיה לאחד משחקני הרכש היקרים ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי. זו היתה עונה שבה מאיר כהן, אחרי שנים ארוכות של מאבקי תחתית, זכה בגיל 36 להעפיל לראשונה בקריירה למפעל אירופאי.

אלא שהוא לא זכה לשחק בו. הוא לקה בדלקת התוספתן והחמיץ את המפגש עם קבוצת הפאר הספרדית, דפורטיבו לה קורוניה. ולא רק הוא החמיץ. הטעם המתוק של העונה שעברה פינה את מקומו לריח הביאושים שהפיצה פרשיית הבשמים. סכנין יצאה לספרד בהבטחה ש"נייצג את הכדורגל הישראלי בכבוד", אבל כשנעצרו שישה מאנשיה בחשד לגניבה מהדיוטי פרי התחלף הכבוד בחרפה. חודשיים וחצי חלפו מאז חתמה הקבוצה הטובה בתולדות סכנין את העונה שעברה בניצחון על בית"ר ירושלים האלופה בביתה, ועתה ברור מתמיד: זו היתה עונה חד-פעמית שבה בני סכנין, כקבוצה וכיחידים, הגיעו למקומות שעליהם העיזו רק לחלום. וכך גם אני.

"אה, זה רציני?"
(לוקאש סורמה, על הרעיון לספר)

"כתיבה פתטית", כתבה מורה נפלאה שהיתה לי להיסטוריה בשולי עבודה שהגשתי פעם. חמש שנים עברו מאז, אבל חבר שלי עדיין צוחק על זה. היא לא התכוונה שהכתיבה היא עלובה, רק שהיא נוטפת פאתוס – אני חושב, או לפחות מקווה. אותה שאלה לקסיקולוגית טרדה גם את מנד'ר, הדובר המשורר, שעה שנסענו במכוניתו לפני מספר חודשים. מנד'ר, שאת השראתו הוא שואב מהתנ"ך ומעגנון ומביאליק, שדבריו וכתיבתו מתאפיינים בפאתוס יותר מכל, רצה לברר למה מתכוונים הבריות כשהם אומרים 'פתטי'. באותו רגע ידעתי רק להעריך את האירוניה שבסיטואציה, אירוניה שאך התעצמה בשעה שמנד'ר שאל לפשר המילה 'מונוליטי', בה השתמש ברדיו שברקע 'כתב לענייני ערבים'. אבל כעבור זמן מה נזכרתי בו באקראי, ולפתע הבנתי: הרגע הזה לא הופיע בחלום, הוא היה החלום.

"מה זה כריזמה?" תבע לדעת וינס לומברדי, מאמן הפוטבול האגדי של גרין ביי, מהסופר ביל היינץ. "אתה הסופר. אני כל הזמן קורא שיש לי כריזמה. מה זה לעזאזל?". רב המרחק בין מנד'ר ללומברדי, ועוד יותר ממנו זה שביני לבין היינץ, אבל סכנין דווקא לא כל כך רחוקה מגרין ביי, העיר ה-260 בגודלה בארצות הברית. היינץ תואר במותו כ"פרומתאוס של ספרות הספורט המודרנית", והוא הסיבה שהסופר היהודי האמריקאי דיוויד הלברשטם רצה לכתוב. והלברשטם, בזכות ספר שלו שקראתי בפסח לפני עשור, הוא הסיבה שאני רוצה לכתוב. מדי פעם, בשעה שאני ישבתי השנה בראיון מול חמד גנאים או איליה יבוריאן, הייתי צריך להזכיר לעצמי לצבוט את עצמי – לא משום שאני יושב מול גנאים או יבוריאן, אלא משום שאני יושב במקומו של הלברשטם. ולכן היה קצת מבהיל לגלות לאחרונה שהוא ערך כ-300 ראיונות לקראת אותו ספר גורלי.

בן-תקופתו של הלברשטם וחברו, הסופר גיי טליז, כתב את החיבור "פרנק סינטרה מצונן", שהותיר חותם עמוק על העיתונות האמריקאית, ובה גם עיתונות הספורט. בסצינת הסיום מתאר טליז את סינטרה ישוב במכוניתו, עוצר באור אדום. הולכי רגל חולפים על פניו, אבל נערה אחת קופאת במקומה ובוהה בו. סינטרה מבחין בה מזווית עינו, יודע מה עובר בראשה. כשהרמזור מתחלף לירוק הוא מסתכל לעברה, מצפה לתגובתה הצפויה, ואז מחייך. "היא חייכה והוא הסתלק". יחי ההבדל הקטן: בתחילת אפריל עמדתי עם מאיר כהן בצומת התשבי, מחכה לטרמפ לביתו בבית שאן. הוא נתקע באותו יום בלי רכב, אבל הבטיח שכולם באיזור מכירים אותו ושבתוך דקות מישהו יעצור עבורנו. אלא שהציפייה התארכה, מכוניות חולפות על פנינו, מבטיהם המופתעים של הנהגים מצטלבים במבטו המובך של כהן. הם לא מבינים מה הוא עושה כאן, הוא הסביר. לבסוף אסף אותנו אוטובוס של בית ספר, מלא בילדים אתיופים מזמרים שאף אחד מהם לא זיהה אותו. "איזה חמודים", הוא אמר.

הקשר בינם לבינו קלוש כמו הקשר בין רשימת הסופרים דלעיל לספורט הישראלי, זר כמו הרעיון של ספרות ספורט. תקשורת הספורט הישראלית היא ברובה ברוטלית, אלימה ומגעילה – כשהיא לא רדודה, קלישאתית וסתמית. צורת הכתיבה המאפיינת אותה נטולת כל חוש של אסתטיקה או ספרות, היא כתיבה מגושמת שמפרידה את הספורט מהקשרו ואת הספורטאי מאנושיותו. הספורטאים מצטיירים כפוסטרים, דמויות שטוחות נעדרות עומק ורבדים, והיה נעים לגרד מתחת לפני השטח ולגלות שאם על המגרש הם כלי שחמט הרי שמחוצה לו הם אינם כלים ריקים, ולנסות להעביר זאת בכתב. כפי שכתב סטיב ראשין בטור מ-Sports Illustrated שהדבקתי כאן על הקיר שליד המחשב, "כל טמבל יכול להגיד לך מה התוצאה, אבל רק מי שיש לו היכרות עם ספרים יכול להניע קורא לצחוק, או לבכי, או לשניהם גם יחד".

ולכן היה זה חלום עבורי לכתוב את הטור עם משחקי המלים, בהשראת טור שכתב ראשין לפני 5 שנים, או את זה עם הפרסומות, בהשראת טור שכתב לפני 10. הייתי מתיישב על יד המחשב לכתוב אחר הצהריים, וכשהסתובבתי אל הסדק בקיר שוב לא חדרו דרכו קרני השמש. בזמן ששקעתי בכתיבה שכחתי לאכול, שכחתי ללכת לשירותים, שכחתי ללכת לישון. כשהייתי קטן, ההורים שלי לא היו מרשים לי לראות משחקי כדורגל שנגמרו בשעה מאוחרת, כי לא הייתי מצליח להירדם אחר כך במשך שעות מרוב אדרנלין. לו הייתי גר עם ההורים שלי השנה, כנראה שהם לא היו מרשים לי לכתוב.

"Very bad"
(בוגדן אפוסטו, על הרעיון לגור בסכנין; כשהבין שזה זמני, התרצה)

למזלי גרתי בסכנין, לבד. שנה היום חלפה מאז עברתי לסכנין, וביום שישי האחרון שביליתי שם, 11 חודשים בדיוק אחרי שהגעתי ב-11 באוגוסט של הקיץ שעבר, יצאתי אל הדממה שהשתררה ברחובות העיר היש?נה ונזכרתי ביום שישי הראשון שביליתי כאן. לא תכננתי אז לבלות כאן יותר מעשרה חודשים, ובאותם רגעים לא חשבתי שאשרוד יותר מעשרה ימי שישי – ואולי אף לא אחד. חזרתי מהאימון, מצאתי את עצמי לבד בעיר זרה בעלת תרבות שונה, דוברת לשון נוכרית, וחשבתי לעצמי, מה לעזאזל חשבתי לעצמי?! התשובה, כמובן, היתה – לא, לא חשבתי לעצמי, לא חשבתי בכלל. גם משום שלא היתה לי כל דרך לתאר איך שנה כזאת תיראה, ובעיקר משום שלא היה לי כל רצון לתאר איך שנה כזאת תיראה. את השנתיים שחלפו מאז חשבתי על הרעיון לראשונה, העברתי בניסיון חצי-מודע למצוא תירוץ טוב להתחמק ממנו. ובשבוע שקדם למעבר לסכנין, כשאנשים רצו לדבר רק על כך שאני עובר לסכנין, אני רציתי רק שיסתמו את הפה. ג'ורג' אורוול כתב ש"ספרים טובים נכתבים על ידי סופרים שאינם מפוחדים". הספר שלי יהיה גרוע במיוחד, כנראה, כי אני הייתי אחוז אימה.

נזכרתי גם ביום שישי השני, כשהסתובבתי ברחובות העיר לעת ערב והבנתי שאני בודד לא משום שכולם אוכלים ארוחת שבת ורק אני לא – אלא משום שאף אחד לא אוכל ארוחת שבת. הבידוד והבדידות היו לעתים קשים, אבל ודאי שלא לחלוטין שליליים. כפי שכתב שופנהאואר, "אדם יכול להיות עצמו רק בהיותו לבדו; אם הוא אינו אוהב את הבדידות הוא לא יאהב את החופש; שכן רק כשהוא בודד חופשי האדם באמת". אופנתי תמיד לדבר על כוחן של קבוצות ועל חשיבותה של מנהיגות ועל כל מיני שטויות כאלה, אבל יש דברים שרק יחידים יכולים לעשות. להיות כאן בימי שישי, בערבי חג, בימי השואה, הזיכרון והעצמאות היה תמיד קצת מוזר ולפעמים קצת עצוב, וזה גרם לי להעריך את העובדה שאני יהודי וישראלי. אבל גם סכנין היא חלק מישראל, אפילו שהיא לא נראית כך, ולפיכך המשמעות של להיות ישראלי היא בהכרח רחבה יותר, רחבה יותר ממה שיוכל להבין מי שלא היה בסכנין או כל עיר ערבית אחרת ולא דיבר עם אנשיה. "ישראלי אמיתי", גורס הסלוגן הנאלח, יכול להיות רק מי ששירת בצבא - כלומר 1% מתושבי סכנין - אבל ישראלי באמת יכול להיות רק מי שמכיר את 99% האחרים. בסופו של דבר, להיות כאן בימי שישי, בערבי חג, בימי השואה, הזיכרון והעצמאות גרם לי להרגיש מיוחד, אבל בעיקר גרם לי להבין שאני, אנחנו, אולי מיוחדים – אבל לא יותר מאף אחד אחר.

ביום שישי השלישי ניתק לפתע זרם החשמל והעיר נבלעה בעלטה. חשבתי לצאת לטיול, עד שצעדתי מחוץ לדלת ביתי והבנתי שאם לא אחזור פנימה מיד ייתכן שלא אמצא את דרכי חזרה לעולם. אפשר שלאנשים אחרים היו חששות דומים לגביי. ביום שישי אחר, לילה סוער בפברואר שבו נקטע זרם החשמל ב"אבו עבדו", נפגשתי פנים-מול-פנים עם נציג כוחות האופל על פני אדמות, אורי דיוויס, שמאלני קיצוני שעבר לגור בסכנין לפני למעלה מעשור. חוץ מזה, הוא גם חבר באש"ף, וגם מסרב בשיטתיות להשתמש במילה "ישראל" (הוא מעדיף את הצירוף, "המפעל הציוני הקולוניאליסטי", שממש מתגלגל על הלשון) וגם בילה את השנתיים האחרונות בכתיבת "הגדה חילונית אנטי-ציונית" (על השאלה איזה שימוש יהיה לה הוא לא ממש ידע לענות).

הוא שעשע אותי והחליא אותי, העליב אותי ובעיקר הסעיר אותי. הוא גרם לי להבין שהשנה הזאת היא לא רק ההרפתקה הפרטית הנאיבית שלי, היא חלק ממשהו גדול יותר. ואולי הוא תרם לכך שכעבור מספר שבועות, זמן קצר לאחר שפרסמתי פוסט על הסובלנות הדתית בסכנין, שאלתי את עצמי אם איני מגזים, אם באמת האור החיובי שבו אני מציג את תושבי העיר הוא כולו טבעי. ואז יצאתי לאימון, ובדרך הארוכה מביתי למגרש עצרו אותי אנשים שוב ושוב, כמו קראו את מחשבותיי, כדי לברך אותי לשלום ולהזמין אותי פנימה. זה היה מגוחך, מוגזם, ולחלוטין שגרתי. למעשה, האנשים שגרים לאורך הציר בין המגרש לבין ביתי היו כל כך חמים, כל כך להוטים לארח, עד שבמהלך השנה נאלצתי להחליף את הדרך שבה אני הולך למגרש. מושרש יותר מהרצון שלהם לארח והנכונות שלהם להאמין בעתיד טוב יותר ולהאמין ליהודי שבא לגור בעיר ערבית, הוא רק חוסר האמון שלהם במדינה ובנבחריה. אצלם בוודאי לא נמצא הפתרון; הוא נמצא רחוק מהכנסת והפוליטיקה, הוא נמצא במפגשים אישיים, הוא נמצא – בין השאר – במגרשי הכדורגל.

עם הזמן למדתי ליהנות מיום שישי, בעיקר משום שהוא בא לפני שבת. אין סיכוי, אני יודע, שאמצא דרך מהנה כל כך לבלות את שבתותיי בשנה הבאה: לראות שני משחקים בדוחא, ביניהם לשבת עם האוהדים בצ'יקן, אחריהם לאכול עם שולה בקונדיטוריה. מישהי שאלה אותי בתחילת העונה איך אני יכול לסבול את כל הגסות והאלימות במגרשי הכדורגל, שבוע אחר שבוע. אלא שאחרי שמתגברים על האלימות המילולית המתמדת והאלימות הפיזית המזדמנת והמחירים המופקעים והרמה הירודה והמתקנים הגרועים, שבוע אחר שבוע, המגרש הופך לבית. הוא היה למקום שבו הרגשתי בנוח, מקום שבו הרגשתי חלק ממשהו גדול יותר, ולא כל כך קל למצוא משהו גדול יותר שאפשר להתגאות בהשתייכות אליו. קהילה של אוהדים אינה שונה מקהילה של מתפללים: גם היא מתכנסת מדי שבת, גם היא בטוחה באופן עיוור בצדקתה, גם היא מבצעת באדיקות טקסים פולחניים למיניהם, גם בה הקשרים החברתיים הם העיקר. השאלה היום – מלבד מתי תסיים את הספר? – היא האם אצליח להישאר חלק מהקהילה הזו.

"אבל מה יוצא לך מזה?"
(נבולסי, קב"ט הקבוצה)

הפרידה היתה אמורה להיות חלקה וחדה וחד-משמעית, לקום בוקר אחד ולאסוף את כל חפציי וללכת כלעומת שבאתי. אבל עונת כדורגל הפכה לשנה קלנדרית, עשרה חודשים היו לאחד עשר וחצי, ולבסוף השלמתי עם העובדה שאצטרך לשוב לסכנין בספטמבר כדי לטפל בכל הקצוות המפוצלים. כעת נראה לי שספטמבר עשוי לגלוש אל תוך אוקטובר. זמן רב התחבטתי בשאלה איך להיפרד מהעיר ואנשיה, עד שיום אחד היכתה בי התשובה הקלה מכולן – אולי, בעצם, לא צריך. ואולי גם אי אפשר: סכנין היא חלק ממני וכך היא תישאר, בית מחוץ לבית, חוץ לארץ בתוך הארץ. ובכל מקרה, אני לא כל כך רוצה.