שחייה וקיימנו

יש את אלה שמאשימים את החליפות, יש את אלה שרומזים על חומרים ממריצים, ויש אפילו כאלה שטוענים כי יש משהו מעבר לסתם מים וכלור בבריכה בבייג'ינג. השחיינים הישראלים השיגו את החליפות, סמים לא ממש מקובלים במחוזותינו ואף אחד לא מאמין בשמועה השלישית. נבחרת השחייה הישראלית מאמינה רק בדבר אחד – עבודה קשה ומשאבים, ורק בשנת 2008 אפשר לומר שהצלחנו להגיע לאיזשהו סף מינימלי בכל מה שקשור להכנת שחיינים לאירוע כמו המשחקים האולימפיים.

יכול להיות שהחליפות של ספידו עוזרות, אבל הן לא גרמו לקיצוץ של 40 מאיות משיאו של גיא ברנע ב-100 גב. גם לא לקיצוץ של 98 מאיות לשיאו של נמרוד שפירא בר-אור ב-200 חופשי ולקיצוץ 63 מאיות משיאה של הוותיקה בחבורה, אניה גוסטמלסקי, במשחה ה-100 גב. ושלא נדבר על גל נבו ותום בארי, ששברו שיאים מהעשור הקודם במשחים המשניים שלהם. לתופעה המדהימה הזאת יש כמה סיבות ועם המרכזית שבהן התחלנו. אמנם אף אחד מהשחיינים שלנו לא רשם הישג אדיר בזירה הבינלאומית, שיכול היה לסדר לו מקום בסגל היהלום האולימפי (וגם לסדר אותו בחיים), כמו אריק זאבי למשל. מצד שני, הם זוכים למעטפת מקצועית וכלכלית מכובדת מספיק כדי להרים את השחיה הישראלית למימדים גדולים בהרבה מאלה שהורגלנו אליהם בשנים האחרונות.

הדוגמא הטובה ביותר היא נמרוד שפירא בר-אור. הילד בסך הכל בן 18, וכבר רשם הישג שאף שחיין ישראלי לא הגיע אליו – חצי גמר אולימפי במשחה חתירה. שפירא בר-אור נהנה בשנתיים האחרונות מתקציב מיוחד, חלקו מהוועד האולימפי, כדי ללמוד ולהתאמן בתיכון בארצות הברית. בסיום שנת הלימודים הוא נבחר במקום הרביעי על ידי דראפט המכללות, ובמסגרת הזאת הוא יעביר את שלוש השנים הבאות.

גיא ברנע לומד במלגה במכללת ברקלי שבקליפורניה, בהדרכתו של אחד ממאמני הספרינטים הטובים בארצות הברית. הוא זוכה לכל התנאים ששחיין בגיל 20 יכול לשאוף אליהם, ובשנה האחרונה הוא עצר את הלימודים והשקיע את כל כולו באימוני שחיה במכללה – כמובן שגם בעניין הזה הוא קיבל עזרה. תום בארי מתאמן בארץ תחת הדרכתו של לאוניד קאופמן, והחוסן המנטלי האדיר שלו גרם לו להגיע לשיא בגיל 22, כשהרבה שחיינים במצבו החליטו לפרוש כשלא הצליחו בגיל 20. אניה גוסטמלסקי בת ה-27 מתאמנת תחת הדרכתו של ערן גורל, ובשיתוף פעולה מלא עם המאמן הלאומי קאופמן. השחיינית הזאת היא בלתי נגמרת, ואם היו מחשבות על כך שבייג'ינג תהיה שירת הברבור שלה, הרי שיש כמה שחייניות בעולם שהוכיחו שאפשר לעשות את זה גם אחרי גיל 30.

פעם, נבחרת ישראל בשחייה הייתה מקיימת מחנה אימונים אחד בשנה, מתכנסת שוב לפני אירוע גדול עם מספר שחיינים מצומצם, ושואפת לחצי גמר או שניים באליפות אירופה. ב-2008, נבחרת ישראל שמתאמנת ביחד כבר 4 שנים, הגיעה לבייג'ינג אחרי מסע מפרך של עונת בריכות קצרות, מחנה אימונים באירופה, אליפות אירופה בהולנד, אליפות עולם בבריכות קצרות, תחרויות קריטריון באירופה, מחנה אימונים בתנאי גובה במכסיקו, מחנה אימונים מסכם בברצלונה ומחנה הסתגלות לתנאים האסיאתיים בטוקיו. תוסיפו לזה את חליפות השחיה המשוכללות, את הגיבוש הנדיר שרואים רק בנבחרות אולימפיות, את העבודה עם הפסיכולוגים, תוספי המזון, צוות רפואי צמוד ועוד מיליון ואחד גורמים קטנים שמתחברים אחד לשני. רק ככה תקבלו את התוצאה שחיפשנו כל כך הרבה שנים.

שחיינים ישראלים יכולים להגיע להישגים גדולים בעולם, הפיגור הגנטי הוא לא עד כדי כך משמעותי, וכל מה שצריך זה רק כסף, רצון ויכולת. נכון שפעם בדור צומח לו כשרון אדיר כמו איתן אורבך, אבל מה שעושים השחיינים מודל 2008, מוכיח שיש לאן לשאוף גם עם פחות כשרון ויותר תערובת של גורמים אחרים.

במשחקים האולימפיים, טבעי שאנחנו מזכירים כל הזמן את העולם המושלם שעליו אנחנו מפנטזים. אז בעולם המושלם, תכפילו את התנאים היפים של הספורטאים הישראלים ותקבלו בתמורה שני גמרים במקום שני חצאים בתום יומיים של שחיה במשחקים האולימפיים, אולי אפילו מדליה. כרגע זה אולי לא כל כך ריאלי, אבל מה שבטוח – השחיינים הישראלים הוכיחו שבכל זאת, למרות שאנחנו קטנים בגודל, לא בולסים שומן חזיר על הבוקר ולא מסתדרים בחיים בזכות השחייה – אנחנו על המפה, כמו שאמר המשורר גיא ברנע.