קפיצה לעתיד

ביקורים מזדמנים באצטדיוני הכדורגל בארץ גורמים לי לחשוב מה היה קורה אם הספורטאים האולימפיים שלנו, היו זוכים מדי פעם לאווירה שאותה חשים הכדורגלנים הישראלים כמעט בכל שבת. המחשבות האלה נתקעות אי שם בגבול הפנטזיה, אבל מסתבר שיש מדינות בעולם שבהן לא חייבים להיות כוכבים גדולים רק בענפים הפופולאריים בעולם, כדי לזכות לתהילה לעיתים כל כך תכופות. אנחנו נמצאים אמנם במשחקים האולימפיים, אבל אומרים לי כאן שאלפי סינים שצוהלים בתחרות קפיצה למים זה עניין שבשגרה במדינה הזאת.

כמעט כמו בטניס שולחן, סין שולטת בספורט הזה במפה העולמית, ובבייג'ינג 2008 היא תנסה להשיג מאזן מושלם באחד הענפים היפים ביותר מבחינה ויזואלית. צריך להבין, זה לא שהסינים חושבים שמדובר בענף הספורט החשוב בעולם. הם חולי כדורגל וכדורסל בדיוק כמונו, אבל יודעים לתת את הכבוד הראוי לענפים הנוחים ביותר לטיפוח, כמו השייט בישראל. במדינה שבה כל שוטר עומד בפתח של כל מבנה זקוף כמו חייל צעצוע במשך 12 שעות, וזה עוד נחשב לג'וב טוב, אפשר להבין איך המנטליות המקומית יכולה לגרום לגידול ספורטאים כל כך מושלמים בענפים הטכניים.

הסינים התחילו היום ברגל ימין את תחרויות הקפיצה למים. בפתיח אמרנו אלפי סינים ביציעים? אז בבריכה האולימפית המדהימה אנחנו מדברים על יציעים מלאים, כלומר 18 אלף איש. למעצמת ספורט כמו סין יש כל כך הרבה גיבורים שמתחרים כאן בו זמנית, אבל לכבוד אחת מהן, הגיעה כל הכמות הזאת כדי לתת כבוד מיוחד. ג'ו ג'ינג'ינג בת ה-27 היא הדאבליסטית בקפיצות משלושה מטרים מאולימפיאדת אתונה, כלומר ניצחה בקפיצה רגילה ובקפיצה מסונכרנת לזוגות. היא גם הייתה הדאבליסטית בארבע אליפויות העולם האחרונות, והיא מגיעה מה"מכה" של הקפיצות למים.

את הופעת הפרידה שלה מהספורט היא החלה היום (ראשון), יחד עם זוגתה וו מיקסיה, בקפיצות המסונכרנות. כשהיא עלתה מחדר ההלבשה להצגת הקופצות לפני הגמר, התגובות ביציעים הזכירו את בלומפילד ביום הקאמבק של אבי נמני. התרגשות, התפעלות, הערצה – רק בלי שירה ותיפוף, זה לא בלקסיקון של הסינים. הקפיצה השלישית בסבב מתוך חמש, בדרגת הקושי הגבוהה ביותר, הייתה זו שלמעשה הבטיחה לצמד הסיני המופלא את הניצחון, כשהיה ברור שאף אחת מהיריבות לא יכולות להתקרב לרמה הזאת. התגובות ביציעים הזכירו את המבצע האישי של אייל ברקוביץ' ב-0:5 על אוסטריה, הרגשה של עליונות מוחלטת על פני כל האויבים שפנטזו לכבוש את הטריטוריה הדי שנואה עליהם.

הקפיצה האחרונה הבטיחה לג'ינג'ינג את חצי הדרך לאחת הפרישות הווינריות ביותר בתולדות הקפיצה למים. אבל הסינים לא חוגגים כל כך מהר, למרות שהסיכוי היחידי של הקופצות שלהם להפסיד היה אולי מעידה מקרש הקפיצה, כלומר כמו הסיכוי להשיג כרטיס לתחרויות הגמר הבאות בקפיצה למים ברחובות בייג'ינג. רק כשהכל נגמר, הם אפשרו לעצמם לפתוח בחגיגה האמיתית, מנהג ששמור בדרך כלל לאלה שגדלו על ערכי משטרים קומוניסטים קשוחים. חוגגים רק כשצריך, מחייכים רק כשצריך, ולא מתנהגים בברבריות (כנראה שיריקות בסין לא נחשבות לברבריות).

בטקס המדליות, התגובות ביציעים כבר לא הזכירו שום משחק כדורגל. טקס מדליות במשחקים האולימפיים, יכול להזכיר רק את המשחקים האולימפיים וזה מה שכל כך יפה בו. טקס המדליות הזכיר את גל פרידמן, בשאיפה שיום יבוא ואלפי אוהדים ישראלים ינהרו למרינות כדי לצפות בגולשי הרוח הבכירים שלנו עושים צחוק מהעולם הגדול. בעולם מושלם זה היה יכול לקרות כבר בקיץ הבא, כשתל אביב תארח את אליפות אירופה לגלשני ניל פרייד. בסין, כבר היו עושים מזה מטעמים.

ומה עם ג'ו ג'ינג'ינג אתם שואלים? בהמשך המשחקים היא תנסה להשיג את הדאבל המיוחל כשהפעם תקפוץ לבד. כשהמשחקים ייגמרו, כך אומרים כאן, היא תהפוך לכוכבת קולנוע. היא לא תעשה פרסומות כמו איתן אורבך או תנחה תכנית ספורט בטלוויזיה החינוכית כמו אריק זאבי. היא ממש תהיה סוג של אנג'לינה ג'ולי מקומית, או לפחות משה איבגי. מסתבר שמדובר במין מסלול פופולארי מאוד כאן במזרח הרחוק. קורעים את התחת בשביל המדינה מגיל 6 ובקושי רואים אור יום שלא לדבר על לנשום אוויר צח. כעבור עשרים שנה או יותר, זוכים לסוג של פנסיה בגיל צעיר, עם הרבה תהילה וכסף. מסתבר שלא הכל כל כך אפור במדינה הזאת, בטח ששווה להיות כאן ספורטאי.