שואו אמריקאי, כבוד אירני

האירנים נוטים לסרב לישראלים שמבקשים להצטלם איתם, אבל כשמדובר בהוראה של אחד המאמנים הטובים באירופה, דייויד בלאט, הם נעמדים דום אל מול צלמי הסטילס ה"ציוניים" – במיוחד אחרי שמאמנה של נבחרת רוסיה משבח אותם על משחק נהדר ומציין שניים מהם כשחקני יורוליג לגיטימיים. זה מה שקרה בסיום משחק הניצחון של הרוסים על אלופי אסיה בתוצאה 49:71. בלאט האשים את שעת הבוקר המוקדמת בסקור הנמוך של קבוצתו, האירנים האשימו את ההגנה הרוסית, אבל בסופו של דבר כולם היו מרוצים.

תשע בבוקר שעון סין והיכל הכדורסל בבייג'ינג, שמרוחק 40 דקות נסיעה מהכפר האולימפי, לא רק מרשים ביופיו (הפנימי), אלא גם בכמות הקהל המכובדת. משהו כמו 12 אלף איש, רובם סינים, הוכחה לכך שיאו מינג עשה את העבודה והענף הזה הפך לאטרקטיבי במיוחד במדינה הזאת. תוסיפו לזה נסיון לשואו אמריקאי בפסקי הזמן הודות לקמעות המשחקים שרוקדים על הפרקט, ותקבלו כמעט אווירה של משחק NBA בראשון לפני הצהריים בארצות הברית. את המצבה ביציעים השלימו אולטראס של אירנים בצד העליון וקומץ רוסים שסבלו מהנגאובר בשעה המוזרה הזאת. רק לסינים נותר הכוח – 9 בבוקר, 12 אלף צופים, לא יאומן. הנבחרת האירנית זכתה לעידוד מאסיבי מהסינים במחצית הראשונה, בהתחלה זה נראה כמו משהו פרו-אסייאתי, אבל צריך לזכור מי הייתה ה"אחות הגדולה" של סין עד לא מזמן. הסינים פשוט אוהבים את המשחק, ואת האנדרדוג מן הסתם. בסופו של דבר, אותו קהל הריע לכל דאנק של אנדריי קירילנקו ולכל אסיסט של ג'יי. אר הולדן.

אירן היא נבחרת ממושמעת ונחמדה, שמודרכת על ידי המאמן הסרבי רייקו טורומן. שחקניה משחקים בליגה המקומית, שם הם משתפשפים בעיקר עם שחקנים אמריקאים ומזרח אירופאים, שמקבלים משכורות גבוהות יחסית כדי להשתלט על המפעלים האסיאתיים, ולנסות ליישר קו עם אירופה. עם זאת, קשה להאמין שאירן הנוכחית הייתה יכולה לנצח את ישראל ונראה שזו עדיין לא נבחרת שיכולה להגיע רחוק באירוע כמו המשחקים האולימפיים. השחקן הבולט שלה הוא הענק חאמד אחדאדי, שמתנשא לגובה של 2.18 מ' ונראה כמו גרסה פחות מוצלחת של רוברטו דואניאס מריאל מדריד. רוב הנקודות של אירן הגיעו משלשות ותרגילי משמעת. אבל גם כשהם חטפו לרוסיה כדורים, הם לא היו מספיק מהירים ויצירתיים כדי לייצר נקודות חשובות בהתקפות מעבר. זה מה שעשה את ההבדל במשחק והביא להפרש הגבוה והצפוי.

העיתונאים הישראלים חיים על שחקני כדורסל או עסקנים אירנים, והם עטו עליהם עם סיום המשחק, כשמהצד השני דייויד בלאט כמעט והצליח לחמוק מהם באלגנטיות לחדר ההלבשה. מאחר שהמעמד במשחקים האולימפיים מכבד אותם, האירנים מתראיינים גם לעיתונאים הישראלים ומתנהגים בטבעיות – כמו שהיו עושים בכל מצב אחר אם לא היה "אח גדול" שאוסר עליהם להיות ידידותיים לכל אחד. אבל זה מה שהם, האירנים, ידידותיים אפילו יותר מהסינים, רובם גם מדברים אנגלית רהוטה, ואת זה אנחנו מגלים בכל אירוע ספורט גדול שבו אנחנו פוגשים אותם. לא רק הספורטאים, גם העיתונאים ותתפלאו – עיתונאיות ספורט. המפגשים האלה מכירים את ימיו היפים של השאה, תקופה שבה היחסים בין אירן וישראל הזכירו את אלו שמתנהלים כיום בין טורקיה לישראל. קשה לפנטז שדבר כזה יחזור, אבל אם אפשר להתחיל מנקודה מסוימת, זה רק מהספורט. אולי בתור התחלה, דייויד בלאט יצרף לאחת הקבוצות שלו את אחדאדי הענק, אחריו הוא כבר חיזר בסיום המשחק.