כתיבה בזמן האוף-סיזן דומה בהרבה לפוטבול בתקופת האוף-סיזן. כולם נורא רוצים לדבר על פוטבול, אבל הדברים שבאמת מעסיקים את ציבור האוהדים ממש רחוקים מהמשחק. בית ה-NFC צפון הוא דוגמא נהדרת נגיע לדבר על המאמנים הצעירים והחיים החדשים שהולכים ורוקמים חיים בבית המרתק הזה, אבל לפני הכל אנחנו חייבים, כן כן לא רוצים, לא נהנים מזה, אבל חייבים לדבר על אדם אחד שכבר לא נמצא כאן.
ברט פארב שיגע את העולם. דמעות נשפכו כמו נהר המיסיסיפי. אני כבר רציתי לקנות כרטיסים לויסקונסין על מנת לטפוח על שכמו, אבל לא הספקת להגיד "היכל תהילה" והוא חוזר, מטריף את גרין ביי, מתקשר למינסוטה, היריבה השנואה, מהטלפונים במשרדים של הפאקרס, נוסע לטמפה וחותם בניו ג'רזי. פעם היית הסמל של הארגון הזה, היום אתה סתם זקן מטופש שמפריע להתעסק במה שבאמת חשוב פוטבול.
ואחרי כל הרעש הגדול הזה, דברים יפים קורים בבית הצפוני של ה-NFC. מאז 2004 כל הקבוצות החליפו את המאמנים הראשיים שלהם בחברים צעירים וחסרי ניסיון באימון קבוצות NFL, וכנראה יש עתיד בצעד הזה. את שיקגו זה הביא לסופר בול לפני שנתיים, את גרין ביי לגמר ה-NFC השנה, דטרויט התחילה את העונה שעברה עם מאזן של 2:6 ומינסוטה מראה סימני התאוששות מרשימים ונראית כמו קונטנדרית אמיתית. מכל הליגה הגדולה נראה שדווקא בבית הזה: צפוני, קר ורחוק מהזרקורים, הולכות הנהלות הקבוצות בכיוונים הנכונים כדי לבנות נכון. האם אנחנו כבר יכולים להיות אופטימיים? קשה לדעת.
לאבי סמית' נראה כמו הבטחה לא ממומשת והוא ממשיך להאמין שמה שהביא אותו לגמר נגד הקולטס ימשיך גם הלאה ולא מוכן לייצר שינויים, ומרינלי בדטרויט הולך עם כל הקלפים להתקפה ואולי הוא יודע משהו שאני לא יודע בקשר להגנה, שהיתה הגרועה ביותר בליגה בעונה שעברה. לעומתם, גרין ביי ומינסוטה הולכות לאט ובטוח אל הפלייאוף ובונות קבוצות שיכולות בקלות לאיים על האליפות.
שיקגו ברס
מאזן בשנה שעברה: 9:7
באו: קווין ג'ונס (רץ אחורי, דטרויט), מרטי בוקר (תופס, מיאמי), ברנדון לויד (רסיבר, וושינגטון).
הלכו: מוחסין מוחמד (תופס, קרוליינה), ברנרד בריאן (תופס, מינסוטה), סדריק בנסון (רץ אחורי, שחקן חופשי), בריאן גריסי (קוורטרבק, טמפה ביי).
בחירות דראפט בולטות: כריס וויליאמס (תאקל התקפי, ואנדרבילט), מאט פורטה (רץ אחורי, טוליין), ארל בנט (תופס, ואנדרבילט).
מאמן: לאבי סמית' (מאז 2004). אחרי עונת 2006 סמית' היה הדבר הלוהט באמריקה. זו היתה עונת ההגנה של שיקגו ואורלכר, שהביאו קבוצה חסרת סיכוי אל הסופרבול, והעלו את קרנו בידי רבים. העובדה שעשה זאת בלי קוורטרבק וכישרון התקפי גרמה לחיצי הערצה, אבל מאז לא השתנה כלום והוא ורון טרנר, המתאם ההתקפי, נראים שמרניים וחסרי עירנות, כמו הקוורטרבקים שלהם.
והאמת היא שזו העובדה העצובה שמלווה את הקבוצה הזו ההנהלה שלה פשוט לא מוכנה להודות בתבוסה ולהשקיע במקומות הנכונים. לברס יש הגנה נהדרת והתקפה צפויה ומשעממת. נראה כמו אם ראית חמש דקות של דובים בשלוש השנים האחרונות ראית כבר הכל אין חידוש, אין גיוון, אין יצירתיות. וחבר'ה, לעזאזל, אני יודע שבולטימור לקחו אליפות בלי קוורטרבק, זה לא אומר שזה לגיטימי.
לאבי מאמין שהקרב על החולצה הפותחת בין רקסי גרוסמן לקייל אורטון הוא זה שיביא שינוי, אל תשאלו אותי למה. במחנה האימונים שניהם משחקים כמו הקוורטרבק הפותח, ואולי הצל הזעיר שהם מפילים אחד על השני יביא איתו את ההשראה החסרה, אבל מצד שני במקום בו אין כישרון גם אין השראה, ואל תגידו לי שההתקפה הזו מבוססת על ריצה הם היו 30 בליגה בריצה בשנה האחרונה, ומי שאמורים לשחק השנה הם פורטה הרוקי או קווין ג'ונס, שבינתיים פצוע כרגיל. בנוסף לכל זה, הם נפרדים משני הרסיברים המובילים שלהם והופכים את דווין הסטר הקטן לרסיבר הכי רלוונטי שלהם.
ההגנה נשארת אחת הטובות בליגה ושלושה שחקנים חשובים אורלכר, בריגס וטומי האריס חתמו על חוזים שמנים. הברס בונים עליה להחזיק את היריבים על מעט נקודות כדי שההתקפה תוכל לשים רק טיפה יותר על הלוח. זה עבד לפני שנתיים, אבל אני בספק אם זה יעבוד שוב.
תחזית: 10:6
דטרויט ליונס
מאזן בשנה שעברה: 9:7
באו: לי בודן (קורנרבק, קליבלנד), בריאן קלי (קורנרבק, טמפה ביי), דווייט סמית' (סייפטי, מינסוטה).
הלכו: קווין ג'ונס (רץ אחורי, שיקגו), שון רוג'רס (תאקל הגנתי, קליבלנד), בוס ביילי (ליינבקר, דנבר), טי ג'יי דאקט (רץ אחורי, סיאטל).
בחירות דראפט בולטות: גוסדר צ'רילוס (תאקל התקפי, בוסטון קולג'), ג'ורדן דייזון (ליינבקר, קולורדו), קווין סמית' (רץ אחורי, סנטרל פלורידה), קנת' מור (תופס, ווייק פורסט).
מאמן: רוד מרינלי (מאז 2006). למרות שמרינלי מגיע מרקע הגנתי (היה מאמן קו ההגנה של טמפה ביי בעשור לפני שהגיע למו-טאון), דטרויט שמה דגש על ההתקפה ומשחקת הרבה ווסט קוסט אופנס. מייק מארץ בנה התקפה מבוססת מסירה, והמתאם ההתקפי הטרי ומאמן קו ההתקפה עד השנה, ג'ים קולטו, ינסה לשפר אותה ולפתח את הריצה במקביל. הרעיון של להחליף את מארץ בקולטו הוא רעיון מעניין. הבעיה העיקרית של התקפת האריות בעונה שעברה היתה דונמים של דשא שקיטנה, כבר לא ילד, לעס. מה עשו בדטרויט? העיפו את מתאם ההתקפה והחליפו אותו במאמן קו ההתקפה. קיטנה ייתן הכל כדי שמישהו שם יעצור את הבליצים.
העונה הקודמת של דטרויט התחילה נפלא והסתיימה במפח נפש. אחרי 8 משחקים הקבוצה היתה במאזן 2:6 ועדיין הצליחה לפספס את הפלייאוף. אבל אולי יש כאן מקום לאופטימיות: לקבוצה יש את אחד מצוותי הרסיברים הטובים בליגה (רוי ווילימאס, קלווין ג'ונסון, שון מקדונלד ומייק פורי), הרץ האחורי הבינוני קווין ג'ונס הועף ואת התקפת הריצה אמורים למלא הרוקי המבטיח קווין סמית' ביחד עם טייטום בל, וקו ההתקפה חוזק דרך הדראפט.
השאלה היא מה קורה עם ההגנה העלובה הזו. ההגנה של דטרויט היתה הגרועה ביותר בעונה החולפת ועדיין, המתאם ההגנתי, ג'ו בארי, שבמקרה גם נשוי לביתו של מרינלי (מישהו אמר נפוטיזם), ממשיך לכהן. ההגנה האחורית התחזקה מאד עם ההחתמות של בודן, קלי וסמית' (שני האחרונים שיחקו תחת מרינלי בטמפה) אבל מרכז ההגנה בינוני ומטה. למעשה, בדטרויט עוד לא יודעים מי יהיה הליינבקר האמצעי, וזו לא עמדה שאתה רוצה להקל בה ראש.
דטרויט חלשה בשני הצדדים החשובים ביותר בפוטבול קו ההתקפה וקו ההגנה, שם הליונס נפלו בשנה הקודמת ושם הם ייבחנו גם העונה. קו ההגנה לא נראה כאילו הוא הולך ומתחזק עם העזיבה של רוג'רס וקו ההתקפה עבר שינויים שאולי יביאו שיפור רצוי, כי קיטנה לא יכול לסחוב עוד יותר מדי חבטות ודרו סטנטון, שאורב לו על הספסל, לא נראה כמו מי שיכול להגיד לרסיברים פרועים כמו וויליאמס וג'ונסון מה לעשות. יותר מדי בעיות, יותר מדי חורים.
התחזית: 10:6 ואני אופטימי.
גרין ביי פאקרס
מאזן בעונה שעברה: 3:13 (הפסידה לג'איינטס בגמר ה-NFC)
באו: אף אחד
הלכו: ברט פארב (קוורטרבק, ג'טס), בובה פרנקס (טייט אנד, ניו יורק ג'טס), קורן רובינסון (תופס, שחקן חופשי), קורי וויליאמס (תאקל הגנתי, קליבלנד).
בחירות דראפט בולטות: ג'ורדן נלסון (תופס, קנזס סטייט), בריאן ברום (קוורטרבק, לואיוויל), פטריק לי (מגן פינה, אובורן), ג'רמייקל פינלי (טייט אנד, טקסס).
מאמן: מייק מקארת'י (מאז 2006). אחד המאמנים הצעירים המוערכים והטובים בליגה. מקארת'י הצליח להפיח חיים באוהדי גרין ביי המתוסכלים בעונה שעברה, ועם סבא פארב הגיע עד גמר ה-NFC. בוב סאנדרס (מתאם ההגנה) עושה עבודה נהדרת וג'ו פילבין הביא את ההתקפה למקום השני בליגה ב-2007.
יש חיים בגרין ביי. מקארת'י בנה קבוצה מאוזנת עם צוות מאמנים מקצועי. הוא הוציא את האורזים מהבוץ שהיו שקועים בו מאז שנות הזוהר של פארב למציאות אחרת. זו כבר לא הקבוצה של ברט זו קבוצה עם הגנה משובחת וקו התקפה אמין ויציב. מקארת'י הוא ראש פוטבול אינטליגנטי ויעיל והוא הבין מזמן, עוד כשהיה מתאם התקפי, שקבוצת פוטבול בונים מהיסודות. עכשיו הוא רוצה לבצע את השלב האחרון במייק-אובר ולשים את הכדור בידיים של ארון רוג'רס, שנראה כאילו הוא קושר לפארב את השרוכים כבר כמעט שלושים שנה. את רוג'רס אף אחד לא מכיר והוא יכול להיות בועה שתתנפץ בפניה של הנהלת גרין ביי, אבל נראה שבמשרדים מאמינים בו מאד.
אבל יש לא מעט דאגות בגרין ביי. לפאקרס יש שלושה קוורטרבקים שאף אחד מהם לא פתח מעולם במגרש פוטבול מקצועני (ברום ופלין הם שני האחרים, רוג'רס רק החליף את פארב) וריאן גראנט, הרץ האחורי שהעשיר כל כך את מסע הפלייאוף שלהם בשנה שעברה, חתם רק השבוע על חוזה והחמיץ שבועיים של אימונים.
מקארת'י לא מביא שחקנים מבחוץ הוא בונה דרך הדראפט ובוחר בפינצטה את הכלים הנכונים. גם נלסון וגם ברום הם שחקנים צעירים שיכולים לעשות הרבה בפוטבול. השאלה הגדולה היא איך מחנה האימונים המשוגע הזה - עם כל הכתבים והסיפורים והבלגאן - ישפיע על הקבוצה הכי צעירה בליגה. אני מעריך שזו קבוצה מאומנת ומנוהלת טוב מספיק בשביל להתרכז בעיקר ולנצח משחקים. גמר NFC לפחות.
התחזית: 4:12
מינסוטה וייקינגס
מאזן בעונה שעברה: 8:8
באו: ג'ארד אלן (קיצוני הגנתי, קנזס סיטי), ברנרד בריאן (תופס, שיקגו), מדיאו ויליאמס (סייפטי, סינסינטי), גאס פררוט(קוורטרבק, סנט לואיס), מייקל בולוור (סייפטי, יוסטון).
הלכו: טוני ריצ'ארדסון (פולבק, ניו יורק ג'טס), טנק וויליאמס (סייפטי, ניו אינגלנד), קלי הולקומב (קוורטרבק, פרש), דווייט סמית' (סייפטי, דטרויט).
בחירות דראפט בולטות: טיירל ג'ונסון (סייפטי, ארקנסו סטייט), ג'ון דייוויד בוטי (קוורטרבק, USC).
מאמן: בראד צ'ילדרס (מאז 2006). לאט לאט צ'ילדרס בונה מועמדת לאליפות במיניאפוליס. לפני שנתיים הוא הביא את לזלי פרייז'ר, שאימן איתו את ההגנה של האיגלס, על מנת לייצב את ההגנה הרעועה של מינסוטה ואת דארל ביוול, אז מאמן הקוורטרבקים של גרין ביי, להיות מתאם ההתקפה של הויקינגים. הוא, אגב, הסיבה העיקרית שפארב רצה לעבור למינסוטה.
כמו גרין ביי, גם מינסוטה עשתה את העבודה לאט וביסודיות ועם הרבה עזרה מהדראפט, אבל השנה עשו הויקינגים גם הרבה עבודת רכש על מנת להתחזק ובצ'יק. הוייקינגס היו תמיד קבוצת ריצה טובה, אבל אדריאן פיטרסון הפך אותם לקבוצת הריצה הטובה ביותר בליגה. כולם ידעו שפיטרסון יהיה טוב, אבל אף אחד לא ידע עד כמה. בעונת הרוקי שלו הוא הגיע ל-1,341 יארד ו-12 טאצ'דאונים, וכל זה ב-14 משחקים בלבד. מינסוטה היתה קבוצת הריצה הטובה בליגה עם 164 יארד למשחק (15 יותר מג'קסונוויל במקום השני) ו-22 טאצ'דאונים. השאלה עכשיו היא מה עושים עם הקוורטרבק. יש תמימות דעים בין כל המומחים (שאנחנו כבר יודעים שלא מבינים כלום) על העובדה שג'קסון הוא לא אחד שייקח קבוצה עד הסוף הוא לא יציב, שיקול הדעת שלו בינוני ואין לו את המנהיגות להוביל קבוצה לאליפות. אבל צ'ילדרס מאמין בג'קסון. אחרי הרבה התלבטויות הוא החליט להביא גיבויים אחד ותיק (גאס פררוט) ואחד רוקי (בוטי הקואלה) ורסיבר מנוסה (בריאן) שיספק את הידיים היציבות.
ההגנה, שהיוותה את הבעיה הגדולה בעונה שעברה, חייבת להשתפר עם ג'ארד אלן (מלך הפלות הקוורטרבקים של העונה הקודמת) והחוליה החלשה ביותר, ההגנה האחורית, קיבלה חיזוקים מהותיים עם וויליאמס ובולוור ובחירות דראפט גבוהות. מינסוטה חוזרת לפלייאוף.
התחזית: 6:10