"לאחר שנפגשתי עם ברט, הגענו למסקנה שהוא חלק בלתי נפרד מגרין ביי. האיש הצעיד אותנו למרחק של מהלך אחד מהסופרבול, יש לו מורשת כאן. אי אפשר להפריד בין פארב לפאקרס, זו זוגיות רבת שנים. המאבק על חולצת הקוורטרבק המוביל שלנו פתוח, מי שיהיה טוב ישחק. ארון לא מתכוון לוותר, אבל חייבים להתחשב בוותק של ברט ובאלמנט ההרתעה שיש לו על קבוצות, במיוחד ב'למבו פילד'. אנו מביטים קדימה לעונת 2008 בציפייה, כשברט פארב, לשמחת כולנו, הוא עדיין חלק ממשפחת גרין ביי".
כשברט פארב הודיע בסוף השבוע שעבר שהוא עולה על מטוס ומגיע לוויסקונסין, מכאן כבר לא הייתה דרך חזרה. פארב טס כדי לסגור עניינים, לראות איפה יפתח את עונת 2008. הוא נפגש עם ראשי גרין ביי ונועד גם עם המאמן מייק מקארתי, אותו מקארתי שהודיע חד משמעית מספר שבועות לפני כן שארון רוג'רס הוא הקוורטרבק הפותח שלו וצפוי היה לשנות את דעתו לאחר השיחה עם מספר 4.
הנאום של מקארתי למעלה לא היה ולא נברא, כמובן. למעשה, הוא בחר בדרך הבלתי שגרתית ויצא למדיה בגישת ה"ישר לפנים" במקום הפוליטיקלי-קורקט שהאמריקאים כל כך מצטיינים בו. "התרשמתי שהראש של ברט לא נתון לפאקרס במאת האחוזים. הוא לא יוכל לשים את המשקעים בצד, הרכבת כבר עזבה את התחנה". מי היה מאמין שמאמן של גרין ביי יגיד אי פעם לברט פארב שהראש שלו לא בקבוצה ויביע כזה אמון דווקא בקוורטרבק צעיר ממנו?
הירוק נשאר ירוק
כבר מהאביב היו הפאקרס צריכים להתמודד עם פירוק פצצה מסובכת שעלולה להיות בעלת השלכות הרסניות, עם ה-GM טד תומפסון ומקארתי בתפקיד החבלנים הראשיים. פארב שידר לכל אורך הדרך שהוא יעשה צרות צרורות. המאבק הפך למלוכלך ביותר כשבגרין ביי גילו שערך ממכשיר הטלפון שלו שיחות עם ראשי מינסוטה. מבחינת הפאקרס ואוהדיהם, לא יכול להיות אירוע חמור יותר בהיסטוריה רבת השנים של המועדון. פארב ידע את זה וניסה ללחוץ על הכפתור. בשלב הזה שום דבר לא היה חשוב עבורו כמו המאבק האישי בינו לבין גרין ביי. אלא שהפאקרס הסתכלו על אלמנט אחד בלבד שמסתכלים עליו ארגונים גדולים בארה"ב, האלמנט העסקי. תרצה להישאר? תהיה על הספסל. תרצה ללכת? לא תקבל שחרור. תרצה להשתחרר? רק לקבוצה שנסכים שתלך אליה. אותך אף אחד לא שואל.
אחרי הפגישה עם מקארת'י הבין איש הברזל ממיסיסיפי שלא הוא ירשום את הסנאפ הראשון בגרין ביי בספטמבר הקרוב. הוא ידע שיש לו שתי אפשרויות: לשבת על הספסל גם אם רבבות הצ'יז-הדס של "למבו פילד" יקראו בשמו, או לחפש קבוצה אחרת שהיא לא יריבה לבית ה-NFC צפון. הכל אפשר להגיד על פארב, אבל האיש אוהב לשחק פוטבול, ריח הדשא הוא כבר חלק מדמו. בלי יותר מדי אופציות ביד, פארב נתן או.קיי. ללכת לג'טס. הירוק הוא כמעט אותו ירוק, תרתי משמע, והסביבה הניו יורקית לא תפר את השלווה בקו התפר שבין גרין ביי למיניאפוליס, שלא לדבר על כך שבצל אלופי 2007, הקבוצה השנייה של הכרך הגדול רק התבוססה עמוק יותר בתדמית הזו והייתה זקוקה נואשות למלך חדש.
מנת ברזל במדולנדס
מזה עשר שנים, מאז שויני טסטאוורדי הוביל אותם לגמר ה-AFC, לג'טס יש בעיית קוורטרבק חמורה. אחרי שמונה עונות מאכזבות, צ'אד פנינגטון לא הצליח להתקבע כשחקן מוביל בליגה. הפציעות, היד הקצרה, חוסר העקביות, הדומיננטיות של הפטריוטס בבית המזרח והפרישה של קרטיס מרטין, כל אלה השאירו את הסילונים בלי שחקן פרנצ'ייז ראוי. לפני היו ביצים, הוא ניצח לא אחת את הפטריוטס בפוקסבורו והוביל את הקבוצה לניצחונות נאים בפלייאוף, אבל כבר לא הייתה לו יכולת להצליח בניו יורק. קלן קלמנס הוא אולי שחקן נחמד, אבל זה עדיין לא זה ולא בטוח שאי פעם יהיה.
פארב הוא קליבר מסוג אחר. פעמיים, ב-2003 וב-2007, הרגה מסירה הרפתקנית שלו את העונה של הפאקרס עמוק בתוך הפלייאוף, אבל הוא לפחות הגיע למרחק של כמה יארדים מהסופרבול. בניו יורק מאמינים שפארב יכול להוביל אותם עמוק לתוך הפלייאוף ושם, כבר הוכיחו הג'איינטס, הכל יכול לקרות.
די לגיטימי להשוות את פארב לג'ו מונטנה, שבנסיבות דומות עבר ב-1993 מסן פרנסיסקו לקנזס סיטי והוביל את הצ'יפס לשתי עונות בפלייאוף, אבל המטפוריקה המתבקשת תהיה דווקא לג'ו ניימת'. ברודוויי ג'ו, גדול הסמלים בהיסטוריה של הג'טס, עבר ב-1977 ללוס אנג'לס ראמס. תיקול אכזרי במשחק מאנדיי נייט בשיקגו סיים את העונה שלו ואת הקריירה כולה לאחר ארבעה משחקים בלבד בקבוצתו החדשה. ההבדל הגדול בין השניים הוא שניימת' סבל מפציעות לכל אורך הקריירה, בעוד פארב לא החמיץ פתיחה מאז 1992, שלא לדבר על אופי הקריירה של השניים. פארב עצמו אולי לא התכוון לניימת', אבל קשה שלא לגלות קריצה שובבית בדברים שאמר כשהגיע לניו יורק: "לא הגעתי לפה בשביל ברודוויי וכל הבידור הזה. באתי לעזור לג'טס לנצח". כן, האיירון מן נחת בתפוח הגדול.