אין הרבה אנשים לגביהם יש קונצנזוס מוחלט של אהבה בקרב אוהדי הספורט הישראלי. רלף קליין הוא ללא ספק אחד כזה. השחקן והמאמן, המזוהה כל כך עם מכבי תל אביב, זוכה להערכה והערצה גם בין יושבי אוסישקין האדומים. שנתיים בלבד על הקווים באולם המיתולוגי הספיקו בכדי שגם האוהדים האדומים ילמדו להוקיר את האיש והאגדה וישמרו לו מקום לנצח בליבם.
בתקופת כהונתו כמאמן (עונות 1991/92 ו- 1992/93) נחתו באוסישקין דייויד ת'רדקיל, פרוויס שורט ורדנקו דובראש, שלושה מהשחקנים הטובים ביותר ששיחקו באדום ושנחתו אי פעם בארץ הקודש. עונת 1992/93, העונה האחרונה בא אימן רלף באוסישקין, היא העונה הטובה ביותר של הפועל תל אביב מאז האליפות ההיסטורית ב-1969. בעונה זו השיגה הקבוצה את ניצחונה האחרון אי פעם על מכבי תל אביב ביד אליהו, לראשונה מאז 1969 היא סיימה את הליגה הסדירה במקום הראשון ולקינוח זכתה בתואר האחרון שלה, גביע המדינה.
באותה עונה זכיתי בכבוד להכיר את רלף האדם ואת רלף המאמן עת הייתי שחקן שולי בהפועל תל אביב. מלבד היותו איש כדורסל בכל רמ"ח אבריו וטקטיקן כדורסל ברמת גאונות, הוא היה אישיות יוצאת דופן מהזן ממנו עשויים שחקנים ומאמנים גדולים, וממנו נוצרות אגדות. הוא היה בטוח בעצמו ובקבוצה שלו, קר רוח, תמיד חיובי ותמיד, אבל תמיד הוא האמין. האמין שאפשר לנצח והאמין שצריך לנצח באנגלית קוראים לזה ווינר. כאשר מאמן כזה מדבר אליך בפסק זמן קריטי בדקות הסיום אתה מקשיב, אתה מקשיב ומאמין, אתה מאמין וחוזר לנצח את המשחק, ככה זה עם ווינרים, הם גורמים לך להאמין ואיך אמרו הגשש החיוור : "בלי האמונה צסק"א לא הייתה אוכלת אותה".
עוד בוואלה!
תמיד רוצה לנצח
כאשר רדנקו דובארש נכנס לאולם אוסישקין בפעם הראשונה, ישבתי עם רלף על הספסל. זו הייתה הפעם הראשונה שרלף ראה אותו. "הוא יותר רזה ממך", הוא זרק לי בחיוך, "אבל הוא שחקן". הוא הגיע עייף ופצוע, אף אחד לא חשב שהוא ישרוד יותר משבוע וכל הפרשנים היו בטוחים שרלף כבר גמר את הסוס. קליין הודיע שלא מעניין אותו מה כולם אומרים, הוא מאמין בו. את הסוף כולם יודעים.
גם הפעם האחרונה בה פגשתי את רלף הייתה בשנה היסטורית. בקיץ שעבר, עם התאיידותה של הפועל תל אביב והריסת אולם אוסישקין, הוקמה מן ההריסות הפועל אוסישקין. המשחק הראשון בהיסטוריה של המועדון המלבלב היה מול קבוצת אליצור אלקנה, אי שם מעבר לקו הירוק. את הקבוצה הקטנה והסימפטית מליגה א' מחוז חיפה אימן לא אחר מאשר רלף קליין. בתחילת המשחק, שהיה משחק אימון, קרא לי רלף אליו וביקש ממני שנשמור רק הגנה אישית ולא אזורית מכיוון שהם עדיין לא תרגלו הגנה אזורית באימונים, אצלי המצב היה דומה ולכן סיכמנו שכך יהיה. במהלך הרבע השלישי הם עברו לשמור אזורית...
בסוף המשחק ניגשתי אליו ותהיתי לפשר המהלך, אז הוא ענה לי : "התחלתם לברוח לנו, הייתי חייב לעשות משהו מפתיע". זה היה האיש: תמיד על המגרש, תמיד רוצה לנצח ותמיד יישאר אחד האנשים הגדולים והמשפיעים שידע הספורט הישראלי.
לנו רק נותר להגיד תודה, על שזכינו לחיות בזמן שנכתבה האגדה.