אבא-רועה-מנהיג

היה את רלף קליין היהודי. זה שחווה את זוועות השואה, אובדן אביו באושוויץ, הרעב והעוני, הכילם בתוכו, והמשיך הלאה. הקליטה בישראל מול ה"צברים" היתה קשה, אך הוא טיפס מעלה על אף המבטא הזר והנימוסים הטובים. בני דורו בנו את הצבא, הכלכלה והתרבות בארץ; קליין בנה את הספורט הישראלי, בעזרת עשר אצבעותיו ומוחו החריף.

היה את רלף קליין המאמן. ה-מאמן. זה שכבר בשנות ה-60 יצא להשתלמויות בארצות הברית; מקצוען המדקדק בקטנות כגדולות; המקפיד על משמעת, אבל מכיר את נפש האדם ויודע לרתום את שחקניו למען המשימה. ישנם הרבה מאמני כדורסל מבריקים, טקטיקנים מזהירים, אבל מאמנים גדולים באמת הם אלה שיודעים את מלאכתם המקצועית, ובנוסף גורמים לשחקנים לשחק למענם. מן אבא-רועה-מנהיג שכזה.

"אל תשכח שהדבר הכי חשוב זה השחקנים", שטח רלף את פילוסופיית האימון שלו באחד הראיונות, "הם יכולים לנצח בלעדיך, אבל אתה לא יכול לנצח בלעדיהם. תמיד כיבדתי ואהבתי את שחקניי, והם החזירו לי". השילוב בין מקצוענות, הבנת האדם ואהבת האדם, הפך את קליין למאמן הכי גדול שהצמיח הכדורסל הישראלי.

היה את רלף קליין הסמל. ניצחונה של מכבי ת"א על צסק"א והזכייה הראשונה בגביע אירופה ב-1977 הם חלק מהאתוס החברתי-לאומי, יחד עם הזכייה במקום השני באליפות אירופה ב-1979. אלה הובילו אותו לגדול והחשוב שבניצחונותיו - מינויו למאמן נבחרת גרמניה, סגירת מעגל היסטורית המקפלת בתוכה סיפור של אומה שלמה.

רשימת התארים שלו מעוטרת ומפוארת, אבל בניגוד לאחרים הוא לא חטא בגבהות לב, נשאר מחנך המביט על סביבתו באופן מפוכח ובגובה העיניים, איש שאימון נבחרת הבנות של מכללת רופין מהווה שליחות עבורו. אישיות החורגת מגבולות הספורט, ומנקזת לתוכה מושגים כמו תקומה, הצלחה, לחימה ונתינה.

כחוט השני, בכל אותם קליינים שהיכרנו, היה את קליין האדם. רלף העריך מאוד את אותן ועדות שהעניקו לו את פרס ישראל ושאר הכיבודים, אבל ידע שהן רק משקפות את אהבת הציבור כלפיו, אהבה שבאה לידי ביטוי בכל ביקור ביד אליהו או שיחת חולין ברחוב, ושיאה בערב הוקרה מרגש.

"טוב שם משמן טוב", נכתב בקוהלת, וקליין הלך לאורו של הפסוק. גדולתו האמיתית היא בדרך הצנועה, הישרה, ההגונה, האופטימית והנחושה בה השיג את כל ההישגים שנכתבו על שמו בפרוטוקולים וברשומות. רלף קליין היה אדם מנצח. בסדר הזה. ונשארנו אנחנו, שזכינו בו.