רומנטיקה באסקית? ברוך שפטרנו

הרבה לפני המחאה הטיבטית לקראת בייג'ין, אולימפיאדות ופוליטיקה הלכו יד ביד. הטיבטים התאכזבו בוודאי מכך שהמחאה סביב מעללי סין בארצם לא צברה תאוצה, אך יוכלו אולי להתנחם בכך שתכתיבי המציאות שוברים לבסוף אידיאולוגיות קיצוניות – בין אם בדמות קריסה מוחלטת, כפי שקרה במקרה הסובייטי, ובין אם בשינוי הדרגתי, שבהחלט ייתכן בסין.

אידיאולוגיות קיצוניות קשורות כמובן גם לאולימפיאדות אחרות. עוד הרבה לפני אולימפיאדות המלחמה הקרה ואפילו לפני אולימפיאדת ברלין ב-1936, הייתה אולימפיאדה אידיאולוגית – אולימפיאדת אנטוורפן ב-1920. באותה אולימפיאדה שיחקה לראשונה נבחרת ספרד בכדורגל. מאמן הנבחרת, פאקו ברו, גרם לכך שהבאסקים והקטלאנים יצטרפו גם הם למסע, חרף דרישות הפקידים במדריד, ואף תכנן להעלות הרכב ובו תשעה שחקנים באסקים ושני קטלאנים. תשעת הבאסקים התקשו להשלים עם העובדה כי ילבשו את חולצת נבחרת ספרד, ולכן דרשו מהמאמן להעלות שני באסקים נוספים, בכדי להבהיר כי הם מייצגים אך ורק את אאוסקדי. ברו סירב ותשעת השחקנים עלו לשחק בכל זאת, אך האידיאולוגיה הלאומית הבאסקית, החותרת להומוגניות והתבדלות מן השאר, נותרה בעינה.

מה שקרה באנטוורפן ב-1920 קשור ישירות למה שקורה בבילבאו ב-2008. בדומה לאותם שחקנים שביקשו לעלות בהרכב באסקי טהור למגרש, כך ביקשה גם אתלטיק בילבאו, החל משנות ה-20, לשמור על "טוהר באסקי" בהרכב הקבוצה, כמו גם בחולצותיה הנקיות מכל חסות מסחרית. אך לפני שבועיים המדיניות הזו נשברה. בילבאו, מסמליה הגדולים ביותר של התנועה הלאומית הבאסקית, הודיעה רשמית על חתימת חוזה אימוץ מסחרי, לראשונה בתולדות המועדון, כתוצאה ישירה של משבר כלכלי בכדורגל הספרדי בכלל ובמועדון בפרט. במקביל, המועדון מגמיש באופן הדרגתי את מדיניות הקאנטרה (השימוש בנוער בלבד) שלו. כיום לא רק מי שנולד בחבל הבאסקים (גם אם עזב אותו כתינוק) נחשב כבאסקי לצורכי המועדון, אלא גם שחקנים שבבירור אינם באסקים (קטלאנים או אפילו ברזילאים) רשאים לשחק במועדון – כל עוד "רכשו את הכשרתם הספורטיבית" בשורותיו.

קל להישבות בנוסטלגיה ולהגדיר זאת כסוף עידן התמימות, לו אחראית כרגיל הכלכלה המנוכרת של המשחק. אך המציאות רחוקה מכך. אם השימוש החוזר – והלא מקרי – במילה "טוהר" מדליק אצלכם נורה אדומה, אתם לא טועים. השורשים ההיסטוריים של הלאומיות הבאסקית אותה מסמל המועדון קשורים לגזענות הרבה יותר מאשר לתמימות. גם במקרה הבאסקי, תכתיבי המציאות מעלימים באופן הדרגתי את ההדים שנותרו לאידיאולוגיה מסוכנת.

האחראי המרכזי לאותה סכנה הוא סבינו דה אראנה (1865-1903), האב המייסד של התנועה הלאומית הבאסקית והדמות המשפיעה ביותר על התפתחותה. דניאלה קונברסי, כותב איטלקי שהקדיש מספר מחקרים מעמיקים ללאומיות הבאסקית, התכוון לאראנה כאשר כתב כי "מעטים הם הלאומים בעולם המודרני עליהם ניתן לומר כי פותחו ועוצבו על ידי אדם בודד, אולם הלאומיות הבאסקית הינה חריג".

אראנה ניסח לבדו את תוכניתה הפוליטית הראשונה של התנועה הלאומית הבאסקית, הגדיר את שמה של ארץ הבאסקים ואת גבולותיה, כתב את המנונה ועיצב את דגלה. הוא טרח לעשות את כל זה בגלל שנאתו את הספרדים, לא פחות מאשר בגלל אהבתו לבאסקים. אראנה צפה בעיניים כלות כיצד המוני ספרדים מכל קצוות הארץ – מגליסיה ועד קאדיז – מציפים את חבל הבאסקים בחיפוש אחר תעסוקה. האזור הוביל יחד עם קטלוניה את המהפכה התעשייתית בספרד, אבל בעוד בברצלונה החילונית, הפתוחה והקוסמופוליטית ביקשו להטמיע את המהגרים, אראנה, קסנופוב וקתולי פנאטי, ביקש להשאיר אותם בחוץ.

אראנה ייצג סקטור באוכלוסיה – בעיקר זו הכפרית, שנפגעה במידה הרבה ביותר מהתיעוש - שביקש רק לשוב אל העידן בו יכול היה להסתגר בהרים בשקט. המהגרים הספרדים הפריעו לחזון הזה. אראנה ראה בהם, כפי שכתב שלמה בן עמי, "ערב רב של סוציאליסטים נחותים, חסרי מוסר, נטולי אל וחתרנים... ודרש כי ההגירה הספרדית תוגבל על מנת לשמר את "טוהר הדם" הבאסקי... דאגתו העיקרית הייתה למנוע את מה שהוא ראה כדגנרציה והכחדה אפשרית של הגזע הבאסקי כתוצאה מפלישת 'זרים'".

ההבחנה הגזעית שעשה אראנה בין הבאסקים לספרדים היוותה דוגמה קלאסית – וקיצונית למדי – של מושג "האחר המשמעותי", של הצורך בגורם שלילי למולו תוגדר הזהות העצמית. אראנה לא ניסה מעולם לייצר סולם גזעים כפי שעשו הנאצים. הספרדים היו היחידים שהטרידו אותו. לכן נמל בילבאו, כמו אתלטיק בילבאו, יכול היה להתבסס על חיבור מובהק לאנגליה. החיבור הזה לא סתר בשום מובן את רעיונותיו של אראנה.

משמעות השם אאוסקדי, בו כינה אראנה את חבל הבאסקים, היא "ארץ הגזע הבאסקי". נשמע מרתיע? מה תגידו על הדברים הבאים של אראנה: "גזענו נשלט באופן מתועב על ידי אויבו הגדול ביותר...הערבוב של עמנו יחד עם הספרדים בהכרח מביא לבורות ולצניחה באינטליגנציה, לחולשה ולהשחתת הלב, ולניכור מוחלט; לסוף כל החברה האנושית".

אראנה כתב את הפסקה הזו ועוד אלפים כמותה בשלהי המאה ה-19, אך לא מדובר בהיסטוריה בלבד. נימות גזעניות קיימות עדיין בחברה הבאסקית. המפלגה שהקים אראנה ב-1895, הפנ"ו (PNV – Partido Nacionalista Vasca), המובילה ההיסטורית של הלאומיות הבאסקית, הפכה להיות פרגמטית ושפויה בהרבה במרוצת השנים, אולם הדי רעיונותיו של אראנה עדיין קיימים. ביטוי ברור לכך ניתן למצוא בדבריו של מנהיג הפנ"ו בשנות התשעים, קסבייר ארזאלוז, אשר טען בנאום ידוע לשמצה ב-1996 כי ישנן שתי רמות באסקיות: הבאסקים האמיתיים, תושביו המקוריים של האזור, מובחנים מן המהגרים בכך שלצד שליטתם בשפה הם ניחנים גם בעצם נוספת הנמצאת בחלק האחורי של הגולגולת – בבחינת הוכחה לייחודיותם הגזעית. שוב, לא 1896 אלא 1996 – לא האולימפיאדה המודרנית הראשונה באתונה, אלא אולימפיאדת אטלנטה, בה קרל לואיס, אחד מגדולי הספורטאים בכל הזמנים ובמקרה גם שחור, סיים קריירה מפוארת.

איך הנאום המזעזע הזה קשור לאתלטיק בילבאו? למרבה הצער, החיבור ברור למדי. כל נשיאי בילבאו מאז מלחמת האזרחים בספרד היו חברי הפנ"ו. אם הם לא היו כאלה לא היו מגיעים לתפקיד מלכתחילה. חוזה אנטוניו אגירה, הנשיא הראשון של הממשלה האוטונומית הבאסקית הראשונה (1936) שהיה כמובן חבר המפלגה, אף היה חלוץ מצטיין בקבוצה בשנות העשרים. האם זה אומר שהמועדון תמך במפורש במשנה גזענית כלשהי? לא. אך המסר הבעייתי תמיד היה שם, גם אם מתחת לפני השטח. ב-1994, שנתיים לפני דבריו של ארזאלוז, הסביר חוזה מריה אראטה, שנבחר באותה שנה לנשיא בילבאו: "אנו מבקשים רק כי בני אדמתנו ייצגו את המועדון שלנו... בכל פעם ששחקן מהקאנטרה [הנוער] מקיים את הופעת הבכורה שלו אנו חשים כי השגנו יעד העולה בקנה אחד עם האידיאולוגיה של מייסדינו ואבותינו".

נשמע תמים? ובכן, כפי שכתב פיל בול על נאומו הגזעני של מנהיג הפנ"ו, "פוליטית, אנשים כמוהו יכולים לעשות מעט באשר לדילול הבאסקיות הטהורה על ידי הגירה. אולם בדברי אראטה ניתן אולי לקרוא את המשמעות האמיתית של מדיניות הבאסקים-בלבד של המועדון. נראה כאילו הכדורגל יכול לעשות את מה שהפוליטיקה אינה מסוגלת לעשות ופשוט להדיר את אלו שהפוליטיקה מבקשת להדיר אך אינה מסוגלת. ה'אבות', חרף הזדקקותם למהגרים, מצאו עצמם ממורמרים על נוכחותם. כיצד יכלו לחגוג את הימים הטובים לפני ההגירה, כאשר לכל שכניהם הייתה עדיין עצם נוספת? באמצעות הפיכת מועדון הכדורגל העולה לתיאטרון חלומות לאומיים". כעת הגיעה המציאות לנפץ את החלומות.

ניתן לשאול מדוע לא נקטו בבילבאו את הצעדים שנקטו במועדון הלאומי האחר, ברצלונה. התשובה היא כי מדובר בשני אזורים עם מאפיינים שונים. הלאומיות הקטלאנית התייחסה תמיד אל השפה כערך ליבה מרכזי שמאפשר הכללה של זרים, ולכן ברצלונה מחייבת כיום גם את שחקני המועדון הזרים ללמוד קטלאנית. בבילבאו לא ניתן לבצע מהלך דומה מכיוון שאאוסקרה, בניגוד לקטלאנית, אינה דומה לספרדית או לצורך העניין לשום שפה אחרת. למעשה, אראנה התעניין פחות בכך שהבאסקים עצמם אינם מדברים אאוסקרה ויותר בעובדה כי השפה הבלתי אפשרית היא מחסום בפני 'זיהום ספרדי'. אגדה באסקית מספרת שהשטן זמם לחולל מהומות בחבל ולכן עבר לגור בו במסווה, אך אחרי שנה הצליח ללמוד רק את המילים "כן" ו"לא" חזר לגיהינום מיואש.

הספרדים היו מעין שטן עבור אראנה, וחזון הגזע הטהור היה התשובה למעללי השטן הזה. אתלטיק בילבאו ביטאה חלק מן התשובה הזו, כאשר ניסתה לייצג בהרכב הקבוצה את ההרכב הרצוי לאומה. אומנם ניסתה ולא הצליחה, מכיוון שבקבוצה בלטו גם בני מהגרים, אך זה לא אומר שהמועדון היה מתנהל בלעדיהם לו רק היה יכול (עם 3 מיליון באסקים שרובם המוחלט בני מהגרים, אין אפשרות כזו).

אולם בניגוד לשימוש בבני מהגרים, ה'התגמשות' במדיניות הקאנטרה של בילבאו בשנים האחרונות, כמו השימוש החדש בחולצות עם חסות מסחרית, מעידים על כניעת הלאומנות הבאסקית בפני תכתיבי המציאות. זו כניעה מבורכת. במחזור משחקים שנערך במרץ האחרון התקיימו, בכל המשחקים ללא יוצא מן הכלל, דקות דומיה לזכר איסייאס קאראסקו, יועץ למפלגה הסוציאליסטית המחזיקה כיום בשלטון בספרד. קאראסקו נרצח על ידי אט"א בניסיון לשבש את תקופת הבחירות הכלליות במדינה. דקת הדומיה נשמרה במלואה בכל המשחקים, כאשר החריג היחיד כמעט היה איצטדיונה הביתי של אתלטיק בילבאו, בו דקת הדומיה נמשכה 16 שניות במהלכן הושמעו צעקות וקללות על ידי בודדים בקהל – שביקשו להביע את תמיכתם באט"א. דווקא צעקות אלו המחישו את בדידות הקול הלאומני במגרש שהיה לעתים קרובות מגרשו הביתי, שבו באופן מסורתי מעולם לא קוימו דקות דומיה עבור שום אדם.

האירוע הזה מקביל למעבר הקבוצה לחולצות עם חסויות ולהגמשה המתמשכת במדיניות השימוש בשחקנים. בכל המקרים מדובר בחדשות טובות. מדובר במועדון שרצוי מאוד שיהיה, לשם שינוי, ככל האחרים. מיליוני אוהדים ברחבי העולם מלינים לרוב על פגיעת הגלובליזציה הזדונית בתמימות המשחק. אך כאן התמימות היא אשליה שדינה להישבר. הזדוניות שייכת אך ורק לאידיאולוגיה שהגלובליזציה עוזרת להכחיד - וטוב שכך.