אותה רמה, רק בלי כבוד

ביציע אוהדי בית"ר ירושלים בקרקוב היו מספר אוהדים שזוכרים היטב את הפעם האחרונה שהקבוצה שלהם חטפה חמישייה מקבוצה מזרח אירופית. בשלבי הסיום של המשחק בקרקוב התחילו לעלות הזיכרונות מה-2 ביולי 2005, אז בית"ר הושפלה על ידי סלובאן ליברץ 5:1 במסגרת מפעל האינטרטוטו. רובם המוחלט של 50 האוהדים שהיו אז במשחק האינטרטוטו הזניח בצ'כיה, לא ויתרו בוודאי על משחק במוקדמות ליגת האלופות בפולין. משפט אחד התגלגל על לשונם בדקות הסיום בקרקוב: שום דבר לא השתנה מאז התבוסה לליברץ, חוץ אולי משער החוץ שבית"ר לא השיגה בקרקוב.

חשוב לזכור מי רץ אז על המגרש בצ'כיה: שלומי משה, יוני קים, יוני אליאב, מור אפרים, עידן מליחי, אופיר עזו ואלי ששון, לצדם של שלושת השחקנים היחידים ששרדו מאותו הפסד – ברק יצחקי, עמית בן שושן (שכבש את השער היחיד) ואבירם ברוכיאן. שחקנים זרים? הם בכלל היו בישראל באותו תקופה. מאמן? אוחנה בדיוק היה בחיפוש אחר שחקנים בדרום אמריקה, וגיא עזורי, עוזרו, החליף אותו על הקווים על הקווים. התוצאה: זהה למה שראינו בקרקוב, רק שאמש (רביעי) לבית"ר היה מאמן בכיר על הקווים וסגל שחקנים שנחשב לנוצץ בתולדותיה. אותו חוסר אירגון, אותה מקריות, אותה נרפות, אותה שכונתיות.

לשחקנים הצהובים-שחורים בקרקוב לא היה לפחות את הכבוד העצמי להודות לאוהדים הבוכים ביציע. "אין דבר יותר משפיל משחקנים שלא יודעים לכבד את האוהדים שלהם", אמר אחד האוהדים שהיו ביציע. "לפני שלוש שנים כשהפסדנו בצ'כיה 5:1, עידן מליחי היה היחיד שניגש להודות לנו וזכרנו לו את זה תמיד. אבל אז שחקנים צעירים שיחקו וסלחנו להם. היו רגעים שפשוט שחקנים לא ירקו דם כשהיו צריכים לעשות זאת", טוענים האוהדים שישבו ביציע והרגישו מושפלים כבר מהדקה העשירית. "זה יפה ונחמד שניצחנו בבית 1:2, אבל להפסיד כאן ועוד בצורה כזאת? הם צריכים לתת דין וחשבון על זה".

היחיד שהתריע על הבעיות הישנות היה עוזר המאמן, סרגיי טרטיאק, אחד הוותיקים במערכת, שחקן הקבוצה לאורך מרבית שנות ה-90. לפני 15 שנה הוא היה עם בית"ר השכונתית של דדש בפולין, לפני משחק מול לך פוזנן בעונת 1993/4, אז בית"ר הפסידה רק 3:0. במהלך המחנה בהולנד סיפר עוזר המאמן לשחקנים: "הגענו אז לפולין כאלופים, עלינו למשחק מול לך פונזאן, ועוד לפני שהבנו איפה אנחנו, הפולנים נתנו לנו שלוש חתיכות וסגרו את המשחק". האם משהו השתנה מאז? תגידו אתם.

"בקרקוב הכל הלך ההפך ממה שרצינו", מנתח אחד השחקנים. "זה התחיל עם הבעיות במטוס והמשיך עם הפתיחה הרעה שלנו. כל הזמן דיברו על הקהל שלהם ועל זה שמצפה לנו גיהינום במגרש שלהם, בסופו של דבר זה כנראה השפיע על חלק מהשחקנים שנראו כמו הצל של עצמם. היו מצבים במשחק שהכדור פשוט ברח לנו מהרגליים, חלק מאיתנו רעדו ופחדו לגשת לכדור. זו סיטואציה שקשה מאוד לתאר אותה, כאילו קפאנו במקום.

"אני לא חושב שוויסלה קרקוב קבוצה כזאת גדולה", המשיך השחקן, "אנחנו פשוט היינו כל כך גרועים שאפילו אם קבוצת תחתית מליגת העל הייתה משחקת מולנו, היא הייתה מפרקת אותנו".

סמוך לחצות, שעון פולין, הגיע אוטובוס הקבוצה למלון בו השתכנה בקרקוב. כמאה אוהדים, חלקם כאמור היו במשחק ההוא בליברץ, המתינו מחוץ למלון בקרקוב, אך לא הצליחו ליצור מגע עם השחקנים בגלל האבטחה הכבדה. מספר שחקנים רצו לגשת לאוהדים ולשוחח עמם, אך הדבר לא התאפשר בגלל סידורי הביטחון במקום. "כאב לי לראות את כל האוהדים מחוץ למלון שלנו כשחלק מהם עם דמעות בעיניים", אמר אחד השחקנים הוותיקים בקבוצה, "במצבים כאלה גם לומר סליחה לא יספיק, זה כתם שיזכרו אותו תמיד. קשה לי לראות דרך שבה נפצה את כל האוהדים האלה שעשו את הדרך עד לכאן, אפילו לא דאבל נוסף".

הלם שרר במלון כשהקבוצה נכנסה אליו. השחקנים העדיפו להסתגר בחדרים עד טיסת הבוקר חזרה לישראל. אחד השחקנים שפתח בהרכב הרגיש רע מאוד עם התוצאה ושלח הודעת התנצלות למספר אוהדים: "כואב לי מאוד בלב וליבי אתכם. אני מצטער על המשחק והיכולת שלנו. מקווה שתסלחו לנו, קשה לעכל את מה שקרה על המגרש".

החלומות על ברצלונה הפכו מיד לסיוטים על קריית אליעזר בחום של 35 מעלות. "במקום לשחק בברצלונה, עכשיו נצטרך לחשוב על מכבי חיפה בחום אימים", אמר שחקן אחר שהיה שותף לתבוסה, "מרוב שחשבנו כל הזמן על ברצלונה, בסופו של דבר הכל התפוצץ לנו בפנים. עוד לפני שספגנו את הראשון הייתה הרגשה שזה מה שיקרה, עלינו למגרש באנרגיות שליליות וזה רדף אחרינו עד הדקה האחרונה".

כבר עתה ברור שהתבוסה הקשה תביא איתה מספר צעדים משמעותיים. בין היתר מדובר על השאלת שחקנים בכירים, שילוב שחקנים צעירים והיו כאלה שאף העלו את האפשרות להנחית את דודו אוואט בבית וגן. אבל לפני כל הזעזועים, אם בכלל יתקיימו, צריך הצוות המקצועי להרים את השחקנים מהקרשים. השאלה אם כל זה יעזור, אם כל זה ישנה. שלוש שנים מההפסד בליברץ ו-15 שנה אחרי ההפסד ללך פונזאן, ובבית"ר מגלים כי כלום לא השתנה, גם אם התקציבים הוכפלו פי 10 וגם אם מדובר בסגל הכי מוכשר שהיה כאן אי פעם. זעזוע רגעי לא בטוח שיעזור.