לכאורה היו לסלים טועמה את כל הנתונים להיות שחקן נצחי של הפועל תל אביב. לו רק היה מואיל בטובו לשבת בשקט כמה דקות רצוף, לבטח היה מקבל כבר לפני שנים חוזה לכל החיים, כולל פנסיה תקציבית וקרן מנהלים. הוא הרי מוכשר, אבל מוכשר במידה, בלי להגזים ולנקר עיניים, כמו שאנחנו אוהבים. הוא ערבי, אבל גם את זה הוא עושה במידה. לא מוחמד בכרי כזה, שיעמיד אותנו בעימות מול זהותנו הציונית, אבל מספיק בשביל להשניא אותנו כנדרש על גזעני מכבי ובית"ר. תוסיפו לזה ארבע-חמש מסובבות לחיבורים בעונה, עוד שלושה-ארבעה בישולים עם הרמות מדודות מהאגף, והנה לנו אדום למופת.
אלא שסלים, טועמה סלים, שאנחנו באמת אוהבים, אוהב מאוד את הפועל, אבל אוהב כנראה גם דברים אחרים. קראתי השבוע ב"הארץ" כתבה יפה שחושפת את מנגנון השדרוג שפיתחו מיטב הכוחות המקומיים - קפיצה קטנה לאירופה מסדרת חוזה כפול בקבוצת האם הישראלית, שמצדה מחפשת דרכים מהירות להרשים את אוהדיה. ודאי שגם סלים משתלב יפה במגמה צינית זו, אבל אצלו יש גם משהו נוסף, קשה יותר לפיענוח.
והרי לו רצה רק בכך, יכול היה כבר מזמן לחזור, ממש כמו יצחקי, ורמוט וקטן ששיחקו את הקטע יפה ומיהרו לסגור עניין. רק שסלים מביט קדימה ואומר: מה אז? ונניח שאקבל 400 אלף דולר לעונה, מיליון לעונה, מה אז? סתם אהיה שחקן הפועל? ומה בקיץ הבא, עדיין סתם שחקן הפועל? בלי לחשושים, מגעים, ספקולציות? קצת משעמם, לא? נראה שסלים יקירנו התאהב בטיפוח וגידול המלפפון, בלי קשר לעונה ומזג האוויר.
למי ששכח את תקציר הפרקים הקודמים, נזכיר שכשהיה בהפועל התנהג כאילו מחזיקים אותו בכוח ומונעים ממנו את הקידום הראוי לו; כשהתקדם למכבי פ"ת התנהל כאילו הוא בהפועל; כשחזר סוף סוף בשלום מהשבי באורווה אחרי מאמצי תיווך של הצלב האדום, ראשו כבר היה באירופה; וכשרגליו נחתו בבלגיה, מקורביו כבר ניהלו עבורו את הדרך חזרה להפועל. בין לבין עוד הספיק לבקר כמה ימים בקבוצה טורקית. לא שהאיש המציא משהו חדש, אבל כמדומני שבתולדות הכדורגל שלנו לא היה שחקן שהצליח להימצא בכל כך הרבה קבוצות בו זמנית. הוא אולי לא מהמוכשרים ביותר שצמחו כאן, אבל צריך להודות: התנועה של טועמה ללא חוזה היא מהטובות בארץ.
שלא יהיו אי הבנות, הקומוניסט היה שמח לראות את סלים טועמה חזרה בשורותינו. מאז ומתמיד דבקתי בגישה האינפנטילית הגורסת שכל שחקן שאי פעם ניצח דרבי, מקומו בהפועל מובטח. גם אם שגיב אליהו היה מעוניין היום לחזור, הייתי תומך בכך ללא היסוס, שלא לדבר על אסי טובי או סבסטיאן סימורטיץ'. אבל ראבק, 400 אלף? אפילו 350? איך בדיוק הגענו לסכום הזה? גם אם נצא מהנחה אופטימית שבין טלפון לסוכן ומייל למקורבים, הטלאנט מצא זמן לשפר אלמנטים במשחקו, אולי אפילו למד לנגוח או שומו שמיים לעבור שחקן, אבל גם אז זה לא יוצא בחישוב נדיב יותר מ-150 אלף. גג 200.
אז אולי מוטב, רגע לפני עוד טעות היסטורית, שמישהו מאוהדינו ייגש בשקט לבעלים, יניח יד על כתפו וילחש לו: אם זה בשבילנו מוני, אז עזוב את זה. אפשר בלי. תביאו בכסף הזה חלוץ נוסף ומחליף לאנטבי. יותר עדיף.
לא בכל מחיר
רונן גיל, "הקומוניסט"
31.7.2008 / 13:44