שגיאה כפויה

יום הולדתו ה-27 של רוג'ר פדרר מתנגש בדיוק עם טקס הפתיחה של האולימפיאדה, 8 באוגוסט אם להיות ספציפיים. פדרר יחגוג בבייג'ינג עצמה, אבל קשה עדיין לבשר על חגיגה יוצאת דופן של טניס שצפויה לנו בטורניר האולימפי. "הייתי גאה לייצג את שוויץ בסידני 2000, אבל פספסתי שם את המדליה", נזכר לאחרונה השוויצרי. "באולימפיאדת אתונה הפסדתי בסיבוב השני, אבל זו הייתה חוויה עצומה עבורי. כל עוד אני יכול ללכת ולשחק, תמיד ארצה להגיע לאולימפיאדה. מי יודע, אולי יתנו לי לשאת את הדגל, זה יהיה כבוד גדול. אני נותן לזה עדיפות רבה השנה. מבחינתי זה כמו גראנד סלאם".

נוכחותו של פדרר, כמו גם של 16 טניסאים ו-15 טניסאיות מהטופ-20, בטורניר הטניס האולימפי, אמורה כביכול להתניע תחרות שלא המריאה באולימפיאדות האחרונות. תחרות שנראית לא פעם כמו עצם בגרון הטניסאים, כמו טיול אותנטי של ספורטאים בטורניר שנראה להם זניח. הטניסאים, שרגילים כל כך לייצג את עצמם ואת כיסם האישי ולהתמודד על מקום טוב בצמרת העולמית, נאלצים לשים את האגו שלהם בצד ולהתחרות בטורניר כל כך קשה ותובעני, על הגאווה הלאומית, שלא תמיד מפותחת במקומות מסוימים ולרוב אינה מגדילה את חשבון הבנק כמו בטורנירים הגדולים. אז ברור שיש לא מעט כאלה שיאמרו שזה אירוע יוצא דופן בחשיבותו, הטניסאים הפחות נחשבים שמגיעים ממדינות מאוד לאומניות יגידו שהם מחכים לזה כל השנה, אך זה עדיין לא מספיק כדי להכניס עניין בתחרות שלא מחפשת לשבור שיאים כמו בענפים האחרים.

יש לא מעט סיבות לכך שהטניס האולימפי לא התרומם עד היום. על פניו, נראה כי מאירוע לאירוע הטניסאים מבינים שכדי לצבור לעצמם אהדה מבית הם חייבים להיות שם. הם לא חייבים להיות בשיאם, אבל לדפוק נוכחות זה חלק מהעניין. אם בשנים עברו מרבית טניסאי הצמרת היו מדלגים על התחרות, ממש באלגנטיות, הרי שהשנה ישתתפו במשחקים רוב הכוכבים מהטופ-20. חלק מהנעדרים לא יופיעו בגלל פציעות, אבל גם הנתונים האלה רחוקים מלהבטיח בשורה חדשה.

בשביל להבין טוב יותר את הדברים, צריך ללכת להיסטוריה. טורניר הטניס באולימפיאדה היה אחד מתשעת הענפים היחידים שהיו באתונה 1896, אבל ב-1924 הוחלט להוציא אותו מהמשחקים בשל הלו"ז הצפוף של המתחרים. רק 64 שנים לאחר מכן, בסיאול, הוא הוחזר. במילים אחרות, זו הפעם השישית בלבד בדורנו שהטורניר מתקיים ולכן, כפי שאתם מבינים, מסורת אין לו כל כך.

היעדר מסורת, או מסורת של התחמקויות, היא הסיבה העיקרית לחוסר היוקרה של הענף באולימפיאדה. "יש יותר היסטוריה מאחורי טורנירי הגראנד סלאם מאשר באולימפיאדה", הסבירה מרטינה הינגיס את היעדרותה מהמשחקים בסידני לפני שמונה שנים. "טורנירי הגראנד סלאם כל הזמן היו שם, ואילו טניס באולימפיאדה שוחק רק שלוש פעמים עד עכשיו".

גם הזרקור היותר מדי אישי בטורניר לא מניע טניסאים להביא מדליה מוזהבת למדינה שלהם. פיט סמפראס, אחד הטניסאים הגדולים בכל הזמנים שגם הוא נעדר מאולימפיאדת סידני, מקשר בין האמירות של הינגיס לדעה שלו: "זו הגרלה של 128 שחקנים (בטורניר מתחרים 64 טניסאים ביחידים ו-32 בזוגות – א.ק), ואנחנו כבר משחקים ככה כל השנה. אם היו שמים יותר דגש על ההיבט של הנבחרת, ההיבט הקבוצתי, כמו שקורה במשחקי הנבחרות, זה היה משקף יותר את רוח האולימפיאדה".

טוד מרטין, אמריקאי נוסף שניצח רק שני משחקונים במשחקו היחיד בסידני, מחזק את דבריו של סמפראס: "בכנות, האולימפיאדה והטניס לא הולכים ביחד. לדעתי המשחקים באולימפיאדה אמורים להיות אירוע של נבחרות, כשהשחקנים מתחרים בשביל הדגל. צריך לתת נקודה על כל ניצחון ולהכריז בסוף על אלופה, כמו שעושים בדיוויס. עד שלא יעשו את זה, יהיו אנשים שיכוונו לפרס הגדול ביותר בספורט שלנו, וזו לא מדליית הזהב".

גם אם רוב הטניסאים הגדולים יגיעו הפעם לבייג'ינג, בתודעה שלהם קיימת עדיין בעיה של מחסור בזמן, ושיש דברים חשובים יותר אחרי האולימפיאדה. קחו למשל את אנדי רודיק, ונסו להבין דרך הסיבה שלו לא להתחרות בבייג'ינג משהו על כך. האמריקאי, שהודיע לא מכבר שהוא לא ישחק בבייג'ינג, לא התבייש לתלות את הסיבות לכך באליפות ארצות הברית הפתוחה ובלו"ז הצפוף שעלול להקטין את הסיכויים שלו לזכות בטורניר. השנה, שמונה ימים לאחר סיום המשחקים, מתחילה כבר האליפות בניו יורק. "המטרה שלי בכל קיץ היא לזכות ב-US OPEN", אמר. "הפעם החלטתי שזו העדיפות. להחליף אזורי זמן במשך שבועיים ואז לחזור כשיש לך ארבעה ימים עד התחלת האליפות? אני לא יודע אם זו ההכנה הכי טובה שיכולה להיות".

אבל רודיק לא לבד. מריון ברטולי, עוף מוזר אחר בעולם הטניס, לא ממש רשמה לעצמה ביומן את ה-10 באוגוסט כתאריך שצריך להתכונן אליו. נהפוך הוא. הצרפתיה מיעטה להתראיין בתקשורת בנושא, אך בלי קשר לאולימפיאדה, מי שעוקב אחריה יודע היטב שהיא מאירועים לאומיים נעדרת. למה? ככה אבא, שהוא במקרה גם המאמן, אמר. ולא תשמעו על זה מילה ממנה.

בפברואר האחרון, לדוגמה, ברטולי הוזהרה שאם לא תופיע למשחקי הפדרציה עם הנבחרת כחלק מהעובדה שהיא הצרפתייה המדורגת ראשונה, היא תודח או יותר נכון לא תיכלל בסגל לאולימפיאדה. כפי שאתם מבינים, האיום הזה לא ממש עשה עליה רושם, וכך היא מצאה את עצמה בחוץ. ברטולי אמרה על כך באחד ממסיבות העיתונאים: "כל מה שקשור למשחקים האולימפיים קצת מסובך, ואני לא חושבת על האירוע הזה".

אבל אי אפשר להביא רק צד אחד בסיפור. יש לא מעט טניסאים שחולמים על הרגע שבו הם משחקים עבור המולדת, או כך לפחות אנחנו רוצים להאמין. תשפטו אתם אם זה נכון או לא, כשתקראו מה מריה שראפובה אמרה לקראת המשחקים: "אני רק מדמיינת את כל הספורטאים רצים מסביב ואת כל האירועים. אני לא מצליחה לדמיין את טקס הפתיחה. לחשוב שכל האתלטים יהיו במקום אחד גדול? זה משהו הזוי".

הרוסיה אולי קצת הזויה ולא ממש מייחסת חשיבות אדירה לטורניר, אבל מצד שני יש את הדמעות של רוג'ר פדרר מלפני ארבע שנים, אחרי ההפסד שלו לתומאס ברדיץ' בסיבוב השני באתונה. אגב, זה היה אחד מששת ההפסדים הבודדים שלו במהלך השנה. הפסד שלא מלמד על זלזול באולימפיאדה, אלא בעיה בארגון הטורניר עצמו. "הוא היה הרוס לגמרי", אמר אז המדליסט האולימפי, ניקולאס מאסו, אחרי אותו משחק של פדרר.

אותן דמעות הרסו במעט את המיתוס שלשחקנים הטובים לא איכפת בכלל מהאולימפיאדה, והאירו סיבות אחרות לבעיה. "אני חושב שלכולם יש באמת מוטיבציה", הפגין לאחרונה נובאק דג'וקוביץ' רוח לאומית יוצאת דופן. "למשחקים יש את ההיסטוריה הגדולה ביותר בספורט ואני חושב שזו פריבילגיה וכבוד לכל ספורטאי להיות חלק מזה".

פדרר מסביר איפה ההתנגשות וכיצד אף טניסאי מדורג 1 לא זכה בטורניר מאז היווסדו: הקושי המיוחד שבטורניר האולימפי. "זה טורניר מאוד מורכב", אומר פדרר. "הוא מסוכן יותר מגראנד סלאם, שבו משחקים בשיטת הטוב מחמש מערכות. זה מה שמעלה לא בהכרח את הטניסאי הטוב יותר לשלב הבא. עכשיו אמור להיות עוד יותר קשה כי רוב השחקנים הבכירים משחקים". קפטן הדיוויס של ארצות הברית, פטריק מקנרו, מחזק את דבריו של הפנומן: "אני חושב שהפעם יש סיכוי טוב יותר שהשחקנים המובילים יגיעו לשלבים הגבוהים, רק מכיוון שהשחקנים המובילים מכוונים לשם. אם כולם יהיו בריאים, אני חושב שאפשר יהיה לצפות שהמובילים יתחרו גם על המדליה".

על אף העובדה שמ-2004 הונהגה חלוקת נקודות במשחקים האולימפיים, ראינו שיש כל מיני סיבות שגורמות לטניסאים להסתכל על זה יותר כעול. פרנצ'סקו ריקי, נשיא ה-ITF (פדרצית הטניס הבינלאומית), מוסיף הסבר מעניין: "העובדה שהטורניר מתקיים רק תוך שבוע, יוצרת מצב שהשחקנים מתחרים כל יום, מה שגורם לחלקם לא מעט אכזבות. מעבר לזה, באתונה התנאים היו קשים, היה חם מאוד ואני זוכר כמה שחקנים שהפסידו רק בגלל התנאים הפיזיים. זה טורניר קשה מאוד".

האם בטורניר בבייג'ינג הטניסאים יתגברו על הקשיים וישנו קצת את ההיסטוריה. לא בטוח. העיתונאי רונן דורפן נתן לאחרונה את דעתו בנושא בבלוג כשרשם: "אם האולימפיאדה היא לא האירוע הגדול ביותר של אותו ענף, אז אותו ענף לא צריך להתקיים בה. המבחן לא צריך להיות עד כמה הענף איזוטרי, אלא עד כמה היחס לאולימפיאדה בענף הוא מכובד. אם פיפ"א, למשל, רוצה לקיים את האולימפיאדה כטורניר צעירים, זה לא רציני. זה מוציא את רוב היוקרה ממדליית הזהב. בעיני יש הרבה יותר מעמד למדליה אולימפית בהיאבקות יווני-רומי למדליה האולימפית בטניס. הטניס האולימפי לא מעניין איש ולא מגרד את החשיבות של טורניר גראנד סלאם". יכול להיות שדורפן רשם את מה שכל הטניסאים מפחדים להגיד?