מוסרים עוד מידע

אין צורך לתאר את המצוקה שעימה מתמודד במהלך פגרת ה-NFL כל אוהד פוטבול. אתם מכירים את ההרגשה. לכן, כמו גם בפגרה הקודמת, ננסה מדי פעם לרענן את האווירה ולספק לקוראינו חומר למחשבה באמצעות כתבות כאלה ואחרות.

עמיתי משה יחזקאל הסיט בזמנו את תשומת לבי לעובדה, כי אוסף הכתבות של "הצעד הראשון בסנאפ", אשר דן במערכיו ומהלכיו הבסיסיים של המשחק, בעצם אינו גמור מכיוון שלא מפרט את המערכים הבסיסיים של התקפת המסירה, שהולכת וצוברת היום יותר ויותר תאוצה בליגת ה-NFL. בשל כך נולד הרעיון של הכתבה הנוכחית, שאותה תלווה כתבה נוספת.

חשוב לציין כי אין כל אפשרות לסקור כאן את מרבית המערכים, שכן כמותם אסטרונומית משום שאפילו באותו מערך, כל מאמן מגדיר את התיפקוד של השחקנים באופן שונה. מדובר בעיקר על הבדלים בראוטים, בחסימות ובדרכי פעולה של הקוורטרבק לאחר הסנאפ (כגון "פליי-אקשן", "רולאאוט", "בוטלג" וכדומה). לכן תתמקד הכתבה במרכיבים בסיסיים בלבד של מערכי המסירה, ומי שמעוניין להעמיק את הידע שלו בתחום – מוזמן לקרוא את הספרים הרבים שנכתבו על הנושא הזה, למשל Offensive Football Strategies, מאת AFCA.

כידוע, מערך ההתקפה הקלאסי, בו רוב הקבוצות משתמשות בדאון ראשון כולל שני תופסים, טייט אנד אחד ושני רצים אחוריים, שאחד מהם הוא בדרך כלל פולבק. הטייט אנד ניצב כקיצוני ימני בקו ההתקפה, תופס אחד ממוקם בצד ימין של המגרש, תופס שני בצד שמאל של המגרש, בזמן שהרצים יכולים להתמקם בצורת "מערך ה-I" (אחד אחרי השני), או לשני צידי הקוורטרבק (Split Backs). חשוב לציין, כי אין מדובר במקרה הזה במערך מסירה מובהק. נהפוך הוא, פעמים רבות הרץ האחורי הוא זה שמקבל את הכדור ומנסה לחדור את ההגנה מאחורי הפולבק, שמתפקד בתור חוסם מוביל. במקרים רבים, גם בדאון ראשון, התקפה תעדיף לוותר על מהלך ריצה לטובת מהלך של מסירה קצרה. הדבר אינו מפתיע – בליגת ה-NFL, אחוז של מסירות הלא מושלמות למרחקים קצרים אינו עולה על אחוז המקרים בהם הרץ נעצר על ידי ההגנה ללא צבירת יארדים או אחרי צבירה מינימלית בלבד. לכן, בליגת המסירה של ימינו אפשרות המסירה בדאון ראשון הופכת ליותר ויותר לגיטימית.

בואו נפרט את מהלך המסירה הנפוץ ביותר במקרים מהסוג הזה. כפי שניתן לראות על גבי איור מס' 1, שני התופסים רצים "סלאנט", הטייט אנד רץ מסלול שנקרא "סים", ורצים נעים לשטחים שנקראים "פלאט" (Flat) – האזורים הממוקמים 15 יארד מקווי החוץ ו-10 יארד מקו ההתנגשות בכיוון של ההגנה (נא לעיין בכתבה, שמדברת על סוגי הראוטים במשחק המסירה). מטרת המהלך היא ליצור מטרות מסירה מירביות עבור הקוורטרבק בטווחים הקצרים, ככה שלהגנה יהיה קשה לכסות את כולם. יתרון נוסף של סוג מהלך כזה הוא הניטרול של הפס-ראש, מכיוון שהמסירה הקצרה מתבצעת תוך שתי שניות מקסימום, ולכן לשחקני ההגנה אין כמעט זמן להפריע לקוורטרבק.

בדרך כלל אחד התופסים הוא האופציה המועדפת עבור הקוורטרבק, אולם, במידה שבהתקפה קיים רץ שמתמחה בתפיסת המסירות, כדוגמת בריאן ווסטברוק, המהלך יכול להיות בנוי דווקא עבורו. כנ"ל במקרה של נוכחות טייט אנד יעיל, כמו ג'ייסון וויטן, אשר עבורו התקפה של דאלאס "מהנדסת" אינספור מהלכים. מה שבטוח זה שהפולבק, שהוא בד"כ התופס הכי פחות יעיל, יהיה אופציה אחרונה של מסירה ואך ורק אם כל האפשרויות המוזכרות לעיל ייראו לקווטרבק כבלתי יישומיות, הוא ילך על המסירה לפולבק. לכן חשוב שבהתקפה של היום הפולבק יהווה אפשרות מסירה לגיטימית, אחרת אין לו מה לעשות על המגרש מלבד בדאונים של ריצה למרחקים קצרים.

כפי שבוודאי כבר ניחשתם, המהלך המדובר הינו חלק בלתי נפרד מהתקפת החוף המערבי (WCO), שנבנתה בשנות השבעים על ידי ביל וולש, המאמן האגדי של סן פרנסיסקו פורטי ניינרס. רבים חושבים שהשיטה המדוברת תוכננה עבור ג'ו מונטנה, מיתוס שאינו נכון. שיטת המסירות הקצרות והמדויקות נולדה דווקא מתוך מצוקה קשה מאוד בה הייתה התקפת הניינרס עוד לפני הגעתו של מונטנה. באותה תקופה (סוף שנות השבעים) קו ההתקפה של הקבוצה היה מעורר רחמים, ולכן על מנת שלא יצטרך להתמודד על הפס ראש של ההגנה למשך יותר משתי שניות, וולש בנה מערכי התקפה, אשר לפיהם סטיב דה ברג, קודמו של מונטנה, מסר מסירות מהירות לטווחים קצרים, וכך ניסה להזיז את השרשראות בצורה איטית אך יחסית בטוחה.

הדיוק של מונטנה הפך את השיטה של וולש לאמנות, מה שהכריח את הגנות הליגה לחפש פיתרונות מערכתיים כנגד ה-WCO. עקב כך, מערך ההגנתי "קאבר 2" הפך לכלי העיקרי בהתמודדות על התקפת החוף המערבית. במערך הזה חמישה שחקני הגנה מכסים את השטחים הקרובים לקו ההתנגשות, מה שמצמצם עבור הקוורטרבק את אפשרויות המסירה בטווחים קצרים (הסבר מקיף על המערך "קאבר 2" מופיע בכתבה שדנה בהתפתחות ההגנה של טמפה ביי באקנירס בסוף שנות התשעים).

אולם, נגד אחד כמו מונטנה גם הקאבר 2 לא ממש עבד. במהרה התגלה, כי היכולת הבלתי רגילה שלו למסור לכל הטווחים באותה רמה של דיוק, בשילוב עם שיפור הדרגתי של קו ההתקפה של הניינרס, אפשרו למונטנה לחשוף את השטחים המתים בקאבר 2, ולהעניש את המערך הבלתי מאוזן הזה פעם אחר פעם במסירות עומק. ההמשך ידוע – חמישה גביעי לומברדי לניינרס (ארבעה עם מונטנה) בפרק זמן של 13 שנים.

אחת הדרכים היעילות ביותר לתקוף את הגנת קאבר 2 היא לשלוח תופסים מירביים לתוך השטחים המתים בעומק ההגנה (כידוע, על הכיסוי של ההגנה האחורית מופקדים שני שחקני הסייפטי, בזמן שכל אחד מהם מכסה מחצית שלמה של המגרש). על מנת ליצור אפשרויות מסירה רבות יותר ולמרחקים גדולים יותר – תשתמש ההתקפה במערך של שלושה תופסים, בזמן שהתופס השלישי יעלה למגרש על חשבונו של הפולבק, אשר, כאמור, אינו מהווה מטרה יעילה במשחק המסירה. יש לציין, כי מקובל לעלות מערך כזה במצבי מסירה מובהקים, כדוגמת דאון שלישי למרחק של 4 יארד ויותר, אולם כיום יותר ויותר קבוצות משתמשות בשלושה תופסים ברוב שלבי המשחק, ואף בתור מערך התקפה בסיסי.

ברור שככל שהקוורטרבק והתופסים בקבוצה הם יעילים יותר, כך גוברת הנטייה של ההתקפה להיות יותר מבוססת על משחק המסירה. לכן אין זה פלא שקבוצות כמו אינדיאנפוליס קולטס וניו אינגלנד פטריוטס (בעונה שעברה) מוותרות כמעט לחלוטין על הפולבק ומעלות ברוב שלבי המשחק שלושה תופסים ויותר. בואו נדסקס את אחד ממהלכי יסוד של התקפת הפטריוטס בעונה הקודמת (ראו איור מס' 2).

בנג'מין ווטסון רץ "סים", לורנס מארוני רץ "פלאט", רנדי מוס – "קאמבק", דונטה סטלוורת' - "גו" (כי פשוט איננו מסוגל לרוץ ראוט מורכב יותר), ווס וולקר רץ "סלאנט". שימו לב שהתופסים רצים מסלולים מרוחקים אחד מהשני על מנת ליצור רווחים בין שחקני הכיסוי של ההגנה ולמנוע עזרה מיידית. עקב כך, לרסיברים של הפטריוטס היה בדרך כלל המון שטח פנוי בכדי לצבור יארדים אחרי התפיסה. במידה שההגנה מביאה בליץ – בריידי מוצא את וולקר במסירה קצרה; במידה שלא – למוס יש מספיק זמן להשתחרר מהשמירה, ולבריידי יש את אותו זמן למצוא אותו במסירה ל-15-20 יארד. התוצאה – שיא הטאצ'דאונים לבריידי בעונה הרגילה (50), 4,806 יארד (שלישי בכל הזמנים) ושיא עונתי של מספר ה-TD לרנדי מוס (23).

הדרך היחידה לשבור סוג כזה של התקפה עם מוציאים לפועל ברמה של בריידי, מוס ו-וולקר היא פס ראש יעיל במיוחד, המתבצע על ידי מספר מוגבל של שחקנים (חמישה מקסימום). ראשית, הוא מצמצם בצורה ניכרת את כמות הזמן שיש לקוורטרבק בשביל לכוון מסירה, ושנית, זה מאפשר להגנה לסגור את מטרות המסירה העיקריות בשמירות כפולות. אין צורך להזכיר את המשחק בו הדרך הזאת באה לידי ביטוי בהצלחה מירבית. אתם יודעים בדיוק למה הכוונה.

כדי לפתח משחק מסירה יעיל ובין היתר לתקוף בעומק ההגנה, לא חייבים להשתמש בשלושה תופסים, אלא מספיק לבצע מהלך פליי-אקשן יעיל. להזכירכם, המהלך הנ"ל כולל הטעיה של הקוורטרבק, שכאילו מושיט את הכדור לרץ האחורי, אך בפועל נשאר עם הכדור ומשחרר מסירה. אם ההגנה קונה את ההטעיה ומתכווצת לפנים – השמירה על התופסים עשויה להיות רופפת למדי. איור מס' 3 מדגים מהלך מסוג זה, דווקא מתוך מערך ה-I, אשר ממנו בדרך כלל רצים.

הקוורטרבק מבצע הטעיה ( Fake) לרץ האחורי, שממשיך לנוע לפנים מאחורי הפולבק (ללא כדור, כמובן), הכל על מנת ליצור רושם אצל ההגנה שמתבצע מהלך ריצה. שחקני ההגנה נעים גם הם לפנים בכדי לעצור את הרץ, בזמן שהתופסים, שרצים מסלולים בינוניים עד ארוכים במקרה הזה, נשארים באחד על אחד ומתפנים לקבל את המסירה של הקוורטרבק, אשר כאמור נותר עם הכדור.

במצב כזה קוורטרבק יכול או להישאר בתוך הפוקט, או לבצע "בוטלג", לנוע אל מחוץ לפוקט ימינה או שמאלה, בהתאם לסוג של המהלך. בוטלג הוא מהלך שהוא בעצם ווריאציה של פליי-אקשן – הקוורטרבק עושה פייק לרץ אחורי, ומייד לאחר מכן נע לכיוון המנוגד במטרה למסור או לרוץ בעצמו (איור מס' 4).

המטרות של הבוטלג ברורות - להגן על הקוורטרבק ולאפשר לו לברוח מהפס ראש ולאפשר לתופסים זמן נוסף בכדי להשתחרר מהשמירה. אולם, למהלך המדובר יש גם שני חסרונות בולטים – ראשית, לקוורטרבק הרבה יותר קשה למסור במדויק תוך כדי ריצה; שנית, הבוטלג מצמצם בדרך כלל את שטח המסירה לחצי מגרש בלבד, בהתאם לכיוון אליו הקווטרבק נע, מכיוון שלשגר כדור מדויק לצד שמאל במהלך ריצה לעבר קו החוץ הימני או להפך זו פעולה קשה עד בלתי אפשרית. לכן, כפי שאתם רואים בציור, הראוטים של התופסים מכוונים לצד ימין, אליו נע הקוורטרבק, בזמן שהגארד השמאלי נע גם הוא ימינה כדי לספק לו חוסם אקסטרה. במהלך כזה, במידה שהקוורטרבק מגיע קרוב לקו החוץ, תראו פעמים רבות שמי שמקבל את הכדור הוא התופס שרץ את מסלול הקאמבק, כלומר, נע קדימה, עוצר וחוזר אחורה בכיוון הקוורטרבק שלו. זה לא מפתיע, מכיוון שהוא התופס הקיצוני ביותר (הימני במקרה הזה) במהלך, לכן הוא המטרה הנוחה ביותר עבור הקוורטרבק שרץ לצד שלו.

פרט חשוב – אם ההתקפה רוצה שמהלכי הפליי-אקשן שלה יצליחו, היא חייבת שיהיה לה משחק ריצה יעיל, שגם בא לידי ביטוי בתדירות גבוהה במהלך המשחק. במידה שזה לא יקרה, ההגנה בשום אופן לא תקנה את ההטעיה ולא תפקיר את עמדות הכיסוי.

טוב, מספיק עם הציורים והחצים לפעם הזאת – בכתבה הבאה נדון במערך ה-"ספרד אופנס" (Spread Offense) ונדבר על המערכים הכוללים שני טייט אנדים. אל תלכו לשום מקום.