"נדמה כאילו התרבות נמצאת ממש באוויר, כמעט כחלק ממזג האוויר", כתב טום וולף על העיר ניו יורק, הרבה בזכות עושר המוזיאונים ושאר מוסדות התרבות הפזורים בה. אבל נדמה שאפילו היא לא יכולה להתחרות בקופרסטאון, כפר זערורי במרכז המדינה ניו יורק, ביחס של מוזיאונים למטר מרובע או ביחס של מוזיאונים למספר תושבים. קופרסטאון, בת אלפיים תושבים, מתגאה במוזיאון איכרים (עם תערוכת גלידה!), מוזיאון אמנות, בית אופרה וגם באגודת ההיסטוריונים של המדינה. אלא שכולם חוסים בצלו האימתני של מוזיאון אחר: היכל התהילה של הבייסבול, שבחשיבותו עבור העיר קשה להפריז. בשנה מושך המוזיאון כ-350,000 מבקרים, בממוצע כמעט 1,000 ביום כלומר, ביום נתון מגדיל היכל התהילה את אוכלוסיית העיר ב-50%. אבל בעידן שבו השיקול הכלכלי בספורט הוא השיקול העליון, השאלה המתבקשת היא אם קופרסטאון נמצאת במרכז ניו יורק ובאמצע שום מקום, למה בנו שם את היכל התהילה?
לא פחות מהשאלה הזאת, הטריד אותי גם הוויתור הכואב שנכפה עליי כתוצאה מהעיכוב עם הרכב. לא רחוק מהכפר ברוך-המוזיאונים שוכן כפר בשם אוניונטה ובו מוזיאון אחר ששמו יצא ברחבי העולם, היכל התהילה של הכדורגל האמריקאי. אפשר לצחוק, אבל לפחות להם יש. כפי שכתב חבר: "אולי יום אחד יהיה היכל תהילה לכדורגל הישראלי. בכניסה תהיה בובת שעווה עם כרס בקנה מידה אמיתי של שלמה שרף או שחזור עם מניקנים של סצינת הזונות במלון". ואולי זה כל ההבדל.
הכביש המהיר היוצא מהעיר ניו יורק כיאה לבית משוגעים צבוע בירוק, וביער העבות שהוא חוצה הותרתי מאחור את הכעס והתסכול. שאר הדרך סיפקה תשובה מספקת הרבה יותר משציפיתי לשאלת מיקומו של המוזיאון. קצת לפני אלבאני נפרדות שתי דרכים, ובזו שבה נוסעים יותר נעלמים העצים ומותירים את הארץ במערומיה, גבעות כמו גלים מכוסים בשמיכה ירוקה שמשתרעת עד האופק: אמריקה היא מגרש ספורט שאין לו סוף. ואז נחתה התובנה כמו פטיש הסיבה הרשמית לכך שבקופרסטאון נבנה המוזיאון היא ששם על פי המסורת הומצא המשחק ב-1839, אבל הסיבה האמיתית היא שזה ביתו של המשחק. אצטדיונים כיום נבנים במרכזי ערים כזרזים להתחדשות עירונית, אולם הלב הפועם של המשחק נחבא בין ההרים. לכך התכוון בארטלט ג'יאמטי המנוח, נשיא ייל ונציב ליגת הבייסבול, כשכתב על "המגרשים הירוקים שברוח". בהמשך הדרך ישנו רחוב ג'יאמטי, והספריה העצומה שבהיכל התהילה קרויה על שמו.
התחושה היא כשל נסיעה בתוך ציור. הכביש עובר כסרגל דרך כפרים קטנים, כפרי רפאים. נפש חיה לא נראית במשך קילומטרים, רק כמה פרות מדי פעם. הדרך אל עבר המוזיאון שאוצר את היסטוריית המשחק מובילה אחורה בזמן. גיחכתי למראה תמרור שעליו מוטבע סמל של אדם רכוב על גבי כרכרה, אבל למחרת אחד כזה בדיוק חוסם אותי בכביש. גם הכפר עצמו נראה כלקוח מתוך זמן אחר: רמזור אחד ושוטר אחד, פיסח שמסייר ברחובות הכפר ורושם לעצמו את מספרי המכוניות, מוודא שאף אחד לא חונה במקום יותר משעתיים. אין די מקום לכל המכוניות שמגיעות לכפר, ואין דרך אחרת להגיע אליו, אבל ההיכל מארגן הסעות ממגרשי חנייה שפזורים באיזור.
עוד בוואלה!
מגיבורים לנבלים
אין, כמובן, סיבה אחרת להגיע לקופרסטאון, והמוזיאונים האחרים מספקים רק תירוץ קלוש לכך. המוזיאון נסגר בתשע בערב, ויחד איתו גם כל המסעדות, שעבור כולן בלא יוצא מן הכלל משמש המשחק כהשראה לשמן, לתפאורתן, לתפריטן. לצידן בשני עברי הרחוב הראשי עומדות שורות של חנויות חנויות אספנות ספוגות בריח של מחסן, מחסן של זכרונות; וחנויות לייצור אלות, מתוכן עולה ניחוח של נסורת. בסכנין כדורגל הוא הכל, אולי, אבל בקופרסטאון בפראפראזה על לומבארדי בייסבול הוא הדבר היחיד. קופרסטאון הוא חלום הילדות המתגשם על העולם האידיאלי שכולו ספורט.
בסוף הרחוב הראשי עומד בניין רשמי במראהו, אריסטוקרטי, עשוי לבנים אדומות. נכנסתי, כולי יראת קודש. ואז נזכרתי: זה בסך הכל... מוזיאון, ולא הראשון שאני מבקר בו. אבל הוא לא סתם מוזיאון, לפחות לא כזה שאני ביקרתי בו. שלט בכניסה מכריז, "אנו מעודדים אתכם לצלם", והשומר שנאלץ לגרש אותי בלילה הקפיד בצאתי לשאול בחיוך, "נהנית?" כיתת בית ספר יסודי סיירה במוזיאון, ואחד הילדים השתפך, "זה המקום הכי מדהים שאי פעם אבקר בו!" הוא היה רק בן עשר, לערך, אבל מי יודע אולי הוא יודע? גבר בן חמישים אמר לחברו, "אין שום דבר שמחזיר אותך לילדות כמו לראות את זה. הם היו הגיבורים שלי".
אבל המוזיאון לא ילדותי, לפחות לא בצורתו. הוא ספר היסטוריה עב כרס שכל תכולתו נשפכה לתוך בניין וסודרה בקפדנות. הוא ספר היסטוריה שמקיף את היסטוריית המשחק, אבל גם כולל פרקים נרחבים מתוך תולדות ארצות הברית, ושתיהן שזורות זו בזו שתי וערב. הפרקים המרשימים יותר עוסקים בהיסטוריה החברתית של ארצות הברית, בהקבלה בין השתלבותם השחורים בחברה האמריקאית להשתלבותם במשחק. הפחות מרשימים מדגישים את היותו של הבייסבול ה"משחק הלאומי", ולעתים גולשים ללאומנות. אבנר דאבלדיי, האיש שלו מיוחסת המצאת המשחק, היה גנרל במלחמת האזרחים. את הכניסה להיכל עצמו, שלאורך קירותיו משובצים לוחות המתעדים את הישגי הנבחרים להיכל, חוסם לוח מיוחד המנציח את השחקנים שנלחמו במלחמות האמריקאיות.
ואמנם, התוכן לעתים נוטה לילדותיות. אם בסרט הפתיחה מצוטט הסופר היהודי ברנרד מלמוד כאומר, "היסטוריית הבייסבול כולה נושאת אופי של מיתולוגיה", כך נראות גם התערוכות עמוסות המוצגים כמו גירסה נאיבית של ההיסטוריה. לשערוריית הסמים שפקדה את הענף באחרונה והכתימה את עשרים השנים האחרונות אין זכר, זולת שתי תמונות של האנשים שהם פני הסאגה המיוסרת, מארק מגווייר וחוזה קנסקו. הפנים שלהם ניבטות מהקיר, צעירות וחלקות ותמימות ולחלוטין לא מודעות לקלון שהעתיד צופן להם. בתוך 15 שנה הפכו השניים מגיבורים לנבלים, או אולי רק גיבורים טרגיים, לא עוד חובטים גאים באוויר הפתוח אלא עדים מובכים, חנוטים בחליפות, בשימוע בקונגרס האמריקאי.
בזמן שמה שמפריע לאנשי הקונגרס, כביכול, בשערוריית הסמים הוא ההשפעה המסוכנת בקרב בני נוער, מה שמטריד את האוהדים בעיקר הוא השאלה כיצד לשלב את הפרשייה הזאת בהיסטוריה של המשחק, כיצד ליישב את הסטטיסטיקה הסוטה של עידן הסמים עם סטטיסטיקה מתקופות קודמות. יש לי חבר שרוחש בוז עמוק לעיסוק האובססיבי במספרים בבייסבול, בטענה שהם מעקרים את הספורט מרגש. אבל הוא לא יורד לשורשי השימוש בהם, המסבירים את החרדה לאמינותם ההיסטורית. הם הכריכה המאגדת יחד את פרקי תולדות המשחק, הם מאפשרים השוואה בין קבוצות מעידנים שונים ותקשורת בין אנשים מתקופות שונות. המספרים מספרים את סיפורו של המשחק, וגם של האומה המשחקת אותה. וכך, בזמן שהסמים מטילים סימן שאלה על ההווה ובעוד העתיד לוט בערפל, העבר של המשחק חשוב עתה מתמיד שמור בבטחה בהיכל התהילה.
אבל אני לא הייתי רגוע. בצאתי מהמוזיאון נתקפתי באותה תחושת ריקנות שמילאה אותי בכניסתי. הייתי שם מתשע עד תשע, הרשיתי לעצמי רק מספר מינימלי של הפסקות אוכל, אבל הספקתי לחרוש רק שתי קומות מתוך השלוש. ואז באה תחושת הקלה. באור הדמדומים של הכפר שחי מתשע עד תשע, הבנתי שעכשיו יש לי התירוץ המושלם לכך שאהיה חייב לשוב לכאן ביום מן הימים. נפרדתי מקופרסטאון, הכפר שהבייסבול שם על המפה, ופניתי לספרינגפילד, שבה נמצא האיש ששם את ישראל על המפה.
אנחנו באמת על המפה
בבוקר שאחרי, הייתי על סף עזיבת קופרסטאון כשהבנתי שכבר יצאתי את ממלכתה הקסומה. בחנות מזכרות בייסבול השמיעו רדיו, וכך הגיעו לאוזניי חדשות מישראל, משהו על המצב בעזה. השדר ניסה לשמור על אובייקטיביות, אבל הוא לא כל כך הצליח. בכל מקרה, זה היה אך הולם: היכל התהילה של הכדורסל נמצא בספרינגפילד, מסצ'וסטס, מרחק מספר שעות נסיעה מזרחה, מעבר לקווי האויב, והאיבה השוררת בין שתי המדינות היא כמעט מזרח-תיכונית ולא רק משום שבדרך עוברים במערב לבנון ובלבנון החדשה. על קו הגבול עצמו שכבה מכונית הפוכה שהתרסקה שעה קלה לפני שעברתי שם, חציה בניו יורק וחציה במסצ'וסטס. אוהדי בוסטון מכנים את עצמם "אומת הרד-סוקס", אבל גם אם היריבות ביסודה לאומית, היא טעונה בלהט דתי. חודש קודם, במהלך מיסה שקיים האפיפיור באצטדיון של היאנקיז, שרק חלק מהקהל בוז כשהוזכרה בוסטון. לא מן הנמנע שבסתר לבו האפיפיור חייך בוסטון היא מועדון קלוויניסטי, כתב עיתונאי ספורט לפני כמה שנים.
בעוד הכוח המניע את הבייסבול הוא הלאומיות, הגורם המכריע בהתפשטות הכדורסל היה הדת. את המשחק המציא ב-1891 ג'יימס נייסמית' הקנדי, מורה לספורט בסניף ימק"א בספרינגפילד, כ"הסחת דעת ספורטיבית" לחודשי החורף. המשחק הצליח מעל למשוער והתפשט בזכות רשת סניפי ימק"א הפרוסים ברחבי ארצות הברית, והעולם. ב-1895 הוא כבר שוחק בצרפת, וכשנייסמית' התיישב לצפות בתחרויות הכדורסל במשחקים האולימפיים של 1936 בברלין הנשימה נעתקה מפיו. נייסמית', שלאחר שהתפנה מהמצאת המשחק שימש ככומר, מעולם לא התעניין בתחרות.
יכולתי להבין אותו. הרי מושג התחרות זר גם לכדורסל הישראלי, ואני עדיין התקשיתי להאמין שפספסתי את הזכייה של הפועל חולון באליפות רק כמה ימים קודם לכן. מאז שעמדתי על דעתי חיכיתי לרגע שבו יושם קץ ולו זמני להגמוניה של מכבי, וכעת אתרע מזלי שהוא יגיע דווקא כשאני בחו"ל. כמו כדי לזרות מלח בפצעים, מכבי לא הרפתה והמשיכה לרדוף אותי גם בארצות הברית: בעודי מסתובב בין פסלים של קארים עבדול ג'אבאר ולארי בירד, התגנבו לאוזניי צלילי שיר עברי. בפינה של האולם עמדה תערוכה לתפארת מכבי תל אביב, לרגל יום העצמאות ה-60 של מדינת ישראל. "היא לא הקבוצה היחידה, רק היחידה שבאמת חשובה", התפייטה התערוכה המביכה, וגם, "טל ברודי שינה את עתידה של אומה שלמה". עמדתי שם, בוש ונכלם אם למכבי אין בושה, מישהו צריך למלא את החסר. אבל הפרוזה המגוחכת התגמדה לנוכח מוצג אחר שתמצת את החוצפה הישראלית במיטבה גופיה של טל בורשטיין, תלויה באותו אולם שבו מונצח מייקל ג'ורדן. אוי לבושה. אבל זו גדולת המכביזם: אם הם לא נהנים מהניצחון, הם גם לא יעניקו לאף אחד אחר את התענוג. וכך טימאה מכבי את ההיכל והזכירה לי, בעומדי על פסגת הכדורסל העולמי, שאני בעצם משכשך במי האפסיים של הכדורסל הישראלי. לעתים מפריזים בחשיבות הזיכרון. לפעמים עדיף לשכוח.
ובמקרה של היכל התהילה של הכדורסל, זה לא יהיה כל כך קשה. עברתי דרך חנות המזכרות על פני גופיות של מכבי תלויות, חסרות מודעות-עצמית, לצד גופיות של הסלטיקס, יצאתי החוצה והסתכלתי לאחור, והבנתי שההבדל בין היכלי התהילה לא יכול היה להיות דרמטי יותר. שם הוא עמד, היכל ריק ונוצץ תחת שמיים אפורים ומבשרי-רעות, מבנה דמוי-קניון ענק בלב מגרש חנייה עצום שלצדו כביש מהיר.
