היהלום שבכתר

טעות עושה מי שחושב שעונת הדאבל, או המסע המופלא באירופה שהגיע שנתיים אחר כך, הן-הן העונות הגדולות של הפועל תל אביב בעת החדשה. דווקא עונת 1997-1998, שלימים תכונה "עונת השרוכים", היא העונה שבה הפועל הצליחה להגשים את האתוס שלה לכדי קבוצה אימתנית, שמדכאת עד לחידלון מוחלט את רצונו של היריב לשחק מולה כדורגל. הרבה רגעים גדולים היו בעונה הזו – עונה שבכלל נולדה בטעות! - בה הציג שלום תקווה את אחת מתצוגות השיא של כדורגלן בליגת העל. בדיוק כמו משה סיני, הוא משך חבורה של שוורים דוגמת הטרוריסט גיורגי דרסיליה (איזה שחקן!), הגנת ברזל בראשות גרשון-דומב-ישראל כהן וקמע אחד בדמות יעקב הלל לכדי מרחק פסיעה מאליפות. אני באופן אישי עוד עשיתי הקפת אליפות בבלומפילד עם הגול של אלמוג חזן, אלא שאז הגיעו איתן טייב, יוסי אבוקסיס ואישטוואן פישונט וניפצו לנו את החלום לאליפות רומנטית, כמו גם את הלב בכל מה שקשור לערכיות וספורטיביות. מאז כף רגלי לא דרכה במגרשי כדורגל למעט משחקים מול הפועל בית שאן ובית"ר ירושלים.

אנשים שוכחים שהיה לא קל לאהוד את מנצ'סטר יונייטד במשך הרבה שנים. במובן מסוים, יונייטד של שנות השמונים היא ליברפול של 15 השנים האחרונות. כן, היו פה ושם גביעים והיתה קבוצה נהדרת עם כשרונות אדירים כמו בראיין רובסון ונורמן ווייטסייד (שלידם אלון ברומר הוא גאטוסו), אבל אליפות, התואר הנכסף ביותר, לא דרך באולד-טראפורד 26 שנה. ואז הגיע אלכס פרגוסון. ואיתו גם בראיין מקלייר. ואחר כך מארק יוז, אחד החלוצים הגדולים בליגה האנגלית בכל הזמנים, ממנו מיהר פרגי להיפטר משום מה אחרי רומן קצר ואפקטיבי. ב-91' חזרו הקבוצות האנגליות לאירופה אחרי ההשעיה מכל המפעלים ובגמר קלאסי מול ברצלונה הבקיע מארק יוז צמד, שני גולים זהים מצד ימין לפינה הרחוקה בשתי מתפרצות קטלניות, ונתן את האור לעידן חדש. בשנה שאחרי עוד הפסדנו את האליפות במחזור האחרון ללידס, אבל מאז באמת שאין תלונות.

את מרקו ואן באסטן התחלתי לאהוב אחרי שראיתי לקט שערים שלו בתכנית הספורט בערבית (ימי שני, 18:30, סולומון מוניר). אז הוא היה עדיין באיאקס אמסטרדם, שבדיוק לקחה את גביע אירופה למחזיקות (עם גול שלו, כמובן), לפני המעבר המדובר למילאן. האלגנטיות שלו בכל מהלך שלו (כולל מספרות מטורפות ואגביות לגמרי) גרמה לי להתחיל לעקוב אחריו באדיקות. כנראה שמעולם לא אהבתי ולא אוהב עוד שחקן כדורגל כפי שאהבתי את ואן באסטן. את אליפות אירופה ב-88' הוא בכלל התחיל על הספסל (עברה עליו עונה של פציעה קשה. הראשונה מבין רבות שחיסלו לו את הקריירה בטרם עת) כמחליף של ג'וני בוסמן (לא ההוא מהחוק). אלא שאחרי ההפסד לברית המועצות הוא עלה מול אנגליה, הבקיע שלושער וחזר להיות מרקו הגדול. על הגול ההוא בגמר, מהזווית הבלתי אפשרית שדרך הרגליים שלו נראתה כמו הדבר הכי טבעי בעולם, אין מה להרחיב, אבל המשחק הבאמת גדול של ואן באסטן באותו טורניר היה מול גרמניה. הגרמנים הובילו 0:1 מפנדל של מתיאוס (אחרי הכשלה של ברמה) ונראו בדרך לגמר, אלא שאז הגיע מרקו. בודד מול הגנה גרמנית הוא הצליח לסחוט פנדל שאותו הבקיע קומאן. ובדקה ה-89 הגיע רגע ענק נוסף, עם גלישה בחצי סיבוב מצד ימין ובעיטה חדה לפינה הרחוקה, בין שלושה מגינים. והכל בכזו קלות.

ביחד עם סלים טועמה, שלום תקווה הוא הכדורגלן הישראלי האהוב עליי בכל הזמנים. כשהוא הגיע להפועל מבלגיה דוד שלי – האיש שלקח אותי למשחקים מהרגע שיכולתי לומר "מוריס ז'אנו" - לא הפסיק לטנף, להגיד שזו רכישה שגויה, בזבוז של כסף על רגליים גמורות וקריירה שעתידה מאחוריה. אבל לא לחינם הוצמד לתקווה הכינוי "יהלום". המשחק מול בית"ר של אלי כהן, שחלמה אליפות ורצה צמוד למכבי חיפה ומכבי תל אביב של קשטן, היה נקודת המפנה. הפועל ניצחה 0:4 וקלקלה פעם נוספת לבית"ר, כשהגול של תקווה – הקפצת אמן נונשלנטית מעל השוער – גרמה לכולנו להתאהב בו ולאמץ אותו כסמל.

נדמה לי שעד אותו משחק ארור, ששינה את יחסי הכוחות בעיר לשנים לא מבוטלות, עוד הובלנו את הטבלה. מילא הגול של נמני, שהיה מלאכת מחשבת והתפוצצות של כישרון, אבל לספוג צמד מאלי דריקס, שק תפוחי האדמה הידוע לשמצה? שוב היה זה דוד שלי ששגה – הוא שמח על החילוף של גרנט, שהוציא את מליקה והכניס את דריקס. "ממנו כבר לא ייצאו גולים", הוא טען. דריקס ענה לו בשער גמלוני טיפוסי, ששלח את כולנו הביתה, כשאת הרביעי שמענו בדרך לאוטו. הוא היה המשפיל מכולם.