ביום ראשון, 13 בפברואר, 2011, ב-7:45 בבוקר, התעורר ג'יי ג'נסן בחדר המלון שלו בלוס אנג'לס. פניו וחזהו היו מכוסים זיעה. הוא נענע קלות את גברת ג'נסן, ואמר לה בלחש: "אנחנו לא יכולים לעשות את זה, אנחנו לא יכולים".
גברת ג'נסן המלאה, שכבר שכחה שהייתה פעם מושא הערצתם של גברים רבים, התעוררה בבהלה קלה, אך חזרה לעצמה תוך שניות כשהבינה שג'יי, שהמשיך לראות את יופיה גם מבעד לשנים, שוב הוזה. היא ירדה מן המיטה כדי להביא לו כוס מים.
"אנחנו חייבים ללכת לבדוק את זה, ג'יי", היא אמרה לו. "אדם וקמרון רואים אותך, את הלחץ הזה, וזה משפיע עליהם. כל החיים שלנו השתנו מאז שהתחילו הסיוטים שלך". אבל ג'יי כבר היה במקום אחר, טרוד במחשבות עמוקות, בהול ודחוף כאחד.
"תקשיבי, עשינו משהו רע, רע מאוד. משהו מנוגד לכל מה שאנחנו מאמינים בו. הפרנו את כל האמנות הבלתי כתובות, את כל החוקים הקוסמיים. את פשוט לא מבינה מה עשינו", נדמה היה לרגע שג'י ג'נסן, למעלה מ-20 שנים יציב כסלע, מאמן כושר מוערך ואהוב, יתחיל לבכות.
וידויו של מאמן כושר
גברת ג'נסן פיהקה קלות. היא כבר שמעה את הדברים האלו בעבר, ולא הייתה לה כל סיבה לחשוב שמשהו שונה גם הפעם. היא חזרה והתיישבה בסמוך אל ג'יי, מקשיבה לו, תומכת.
"תראי," הוא אמר, "אני מאמן כושר 23 שנים, 16 שנים בליגה הזו ו-10 שנים מאמן כושר ספציפית של הפורטלנד טריילבלייזרס, ואם אני אומר לך ששברנו את כל החוקים אז את חייבת להאמין לי".
"אוקי, ג'יי", אמרה לו, "אז בוא תסביר לי פעם אחת ולתמיד, איך בדיוק שברתם את כל החוקים?".
ג'יי הזדקף במיטתו, כאילו היה קפיץ שנמתח באחת. "את הרי מכירה את התהליך הזה שעובר עלינו בארבע השנים האחרונות, נכון?", שאל, ולא חיכה לתשובה. "דיברנו על זה לא פעם. זה התחיל עם הדראפט של גרג אודן. ידענו שהוא יהיה גדול, אבל מי האמין שאחרי שנה בחוץ בגלל פציעה הוא ישתלט על תואר שחקן ההגנה של העונה עם ממוצעים של 16 ריבאונדים ו-4 בלוקים למשחק?".
גברת ג'נסן ניסתה לעקוב, אבל לא היה לה לב לבקש מבעלה להאט את הקצב. הוא הזכיר לה אדם שנכנס לתא וידוי חשוך של כומר ושופך את חטאיו ללא שליטה. "הבאנו את ג'ארד ביילס ואת רודי פרננדז, שאף אחד לא האמין אז שיהיה יותר גדול ממאנו ג'ינובילי. הצעירים האחרים שלנו, מרטל וובסטר למרקוס אלדריג', התפתחו מהר יותר ולגבהים מרשימים יותר ממה שיכולנו לדמיין. ועם הוותק והניסיון של סטיב בלייק והמנהיגות של ברנדון רוי, שמשחק כמו בן 35 בגוף של בן 25, כבר אי אפשר היה לעצור אותנו".
"את פלייאוף 2010 הפסדנו רק בגלל שרוברט הורי שבר ללמרקוס את הרגל והליגה איפשרה את זה. ברנדון יצא מהכלים והורחק לארבעה משחקים אחרי שניסה לתקוף את דיק בווטה, וגרג אודן הורחק לשני משחקים על זה שעמד 40 מילימטר בתוך המגרש והחזיק את ברנדון", המשיך ג'יי. אשתו האוהבת הנהנה לחילופין במרץ ובהבנה, בהתאם לטון דבריו. היא הייתה שם כשהאליפות נשדדה מפורטלנד, אבל הקפידה לשמור בעיניה מבט של מישהי ששומעת סיפור בפעם הראשונה.
שמעון מזרחי ב-NBA
"השנה אנחנו כנראה הולכים לשבור את השיא של הבולס ולנצח מעל 72 משחקים. אנחנו במאזן 4:46 וגם זה כי הפסדנו שני משחקים בהתחלה בגלל שטויות וחוסר ריכוז. אלוהים אפילו לא יודע מתי ניעצר, ואני לא יכול לראות אותנו מפסידים משחק כלשהו בפלייאוף".
"נו, אז מה כאן הבעיה?", הקשתה גברת ג'נסן, שניסתה בכל מאודה להבין אילו שדים מתורצצים בראשו של בעלה המסור והאוהב. "כאן, בדיוק כאן!", הרים את קולו. "אנחנו מפלצת. אנחנו בלתי מנוצחים. השיטה קרסה, ובניגוד מוחלט לרוח הליגה, רוח הספורט, הערכים הבסיסיים של כולנו, אנחנו הופכים ל... ל... רודנים כמו צ'אוצ'סקו, ל... מדינת עולם שלישי, ל.... שמעון מזרחי".
"ג'יי, ג'יי, תירגע, אתה בסך הכל הטריינר, מה אכפת לך בכלל? מה לך ולכל זה?"
"את פשוט לא מבינה, נכון? אני חי בשביל הליגה הזו, זו הקריירה והאהבה שלי. כל הקונספט שלנו, כל מה שמפריד בינינו ובין ליגות קיקיוניות כמו היורוליג, הוא שאלופות מתחלפות, שחקנים טובים מתפזרים בין קבוצות גדולות וקטנות, יש דינמיקה של חילופי כוחות. איפה נשמע דבר כזה שחמישייה שלמה הולכת לאולסטאר ומתחרה בזמן המשחק על ה-MVP? יש לנו את הקבוצה הכי פאקינג טובה בהיסטוריה של הליגה". גברת ג'נסן נרתעה מהאמוציות שהעבודה של בעלה מעוררת בו, אבל נותרה לשבת איתנה. "העונה הזו גמורה, וגם העונה הבאה והעונה שאחריה ומי יודע עד מתי...", סיים ג'יי את דבריו בייאוש.
איזהו גיבור?
גברת ג'נסן ניסתה להסות את קולו של ג'יי. היא לא אהבה כשהוא השתמש במילים לא יפות. אבל ג'יי הרגיש פחות ופחות יציב ויותר ויותר מעורער, נסער. בשביל אדם ערכי כמוהו שלטון מוחלט כמו של הבלייזרס פשוט לא בא בחשבון. דבר לא עניין אותו באותם רגעים. החלו לרוץ בראשו מחשבות קשות, לרגע אפילו אובדניות, אבל אחרי ששתה את כוס המים שהביאה לו אשתו הצליח לחשוב שוב באופן בהיר וקר.
"אני חייב לעשות משהו", מילמל לעצמו שוב ושוב מבלי להביט בה, כשעיניו המזוגגות מביטות על דבר מה שאינו נמצא בחדר. "פשוט אחבל באימונים שלהם. זה מה שאעשה. הם יתנוונו ויהיו פחות טובים. לא אטפל בצורה הטובה ביותר בפציעות, גם בקלות ביותר. זה המוצא היחידי. נכון, זה יעלה לי בקריירה, אבל ההיסטוריה תשפוט אותי כגיבור לאומי, כמי ששמר על ערכי המוסר, הכבוד והספורט האמריקאי. אני אעשה את מה שגיבורים עושים, אשמור על ה-NBA בשביל אמריקה. הפורטלנד טריילבלייזרס לא יכולים להיות כל כך טובים, הם לא יכולים להיות טובים יותר מהמשחק עצמו. זה פשוט לא יכול להיות. אסור לתת לזה לקרות."
וג'יי ידע על מה הוא מדבר. כמה שעות לאחר מכן פורטלנד התארחה ב-"קוסט טו קוסט און TNT" אצל הלייקרס, שנראו עד אז כקבוצה האחרונה שעוד מעזה לחלום. ג'ק ניקולסון לא קם לצעוק על השופטים, אחרי שכבר ברבע הראשון היה ברור לכולם שמכאן לא תבוא הישועה. אפילו ביל וולטון לא קילל את הבן שלו ולו פעם אחת, וזה באמת אומר הכל. זה נגמר בהפסד ביתי 109:82, בסטייפלס סנטר.
נייט מקמילן אף נתן לאולדריג' לנוח, כדי לא להעמיק יותר מדי את הנקע בקרסול ימין, וקובי בריאנט קלע 28 נקודות ברבע הרביעי, למרות שהקהל צעק לפיל ג'קסון לתת לו לנוח. וכשצ'אנינג פריי עלה לתת כמה דקות בגארבג' טיים, החלה הנהירה ההמונית החוצה. גם לאוהדי הלייקרס יש גבול. הסושי מעולם לא היה תפל כל כך. הסטייפלס דמה יותר לבית קברות למכוניות בדטרויט, מאשר לאולם כדורסל תחרותי.
אבל האמת היא שככה נראו כל האולמות באותם ימים שהשחירו את נשמתו של מאמן הכושר ג'יי ג'נסן. הארינה בניו אורלינס נראה שוב אחרי קטרינה כשהבלייזרס יצאו ממנו, הגארדן של בוסטון אפילו שכח שנגמרה בצורת האליפויות. זו הייתה מסיבה של קבוצה אחת, חגיגה של עליונות מוחלטת.
"כנראה שעונת 2010/11 אבודה", מילמל לעצמו ג'יי ג'נסן באמצע פסק זמן משמים, "אבל אני אדאג לשנות את פני העתיד", חייך לעצמו בפה מלא, איש ערכי שכמותו. ואף אחד מסביב לא ידע על מה ולמה ירדה עליו שלווה שכזו. לפתע התפזרו העננים, הפסיקו הרעמים. הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה לעשות, צריך לעשות, עומד לעשות. חיוך חמים התפשט בו, גיבור שכמותו.
* סייע רבות בהכנת הכתבה: אריק גנות.