בגללי הפסדנו לאוסטריה

למען האמת, מי שאחראי לעובדה שאני אוהד את מכבי חיפה זה אחי. ביום המשחק הוא הושיב אותי על הספה והורה לי לראות את המשחק. כנראה שהוא כבר ידע שזה הולך להיות יום גדול. ולחשוב שאבא שלי אוהד את מכבי תל אביב. אחרי אותו משחק אני אהיה חייב לקבל החלטה, חשבתי לעצמי. ואז בא הראשון. כשאני נזכר במילים של השדר זועק "אייל ברקוביץ', דקה תשיעית. מכבי חיפה 1, מכבי תל אביב 0", עוברת בי צמרמורת. היה ברור לי שמהיום אני יודע בוודאות באיזה צד אני. אבל השער השלישי של עטר הראה לי שיש קבלות לבחירה שלי. לא עוד דרדל'ה או סתם גול רגיל. אני זוכר איך הקיפו אותו שלושה צהובים, כבר הייתי בטוח שההתקפה הסתיימה, אבל משום מקום הוא קם, המתולתל החוצפן הזה, ושיחרר פצצה לשער. למרות הכל, המסכנה הגדולה היא אמא שלי, שסבלה באותו יום ממגרנה וחמש פעמים התעוררה מהצווחות שלנו. אחרי המשחק הזה גם היא התחילה לאהוד את חיפה.

אני חייב להתוודות שאת המשחק הזה לעולם לא ראיתי. לא בשידור חי, לא בשידור מת ורק לא מזמן הזדמן לי לראות אותו בשידורים חוזרים. מה לעשות, היינו ביום פעילות של תנועת הנוער שבה נטלתי חלק, והרכזת, שעד היום אני מקלל אותה, לא הרשתה אפילו לפתוח רדיו. כמו חייל ממושמע הסתפקתי בדיווחים מפה ומשם. זו לא הייתה עונה גדולה של חיפה, כבר הבנתי שבניגוד לשנתיים קודם, הפעם יהיה קשה לחזור על האליפות, אבל האמנתי. התחלתי לאהוב את הצדדים הפחות חיוביים של אהדה לקבוצה. למרות שחברים ניסו לשדל אותי לעבור לצד הצהוב, דבקתי בהחלטה. באותו יום התברר לי כמה צדקתי.

אני לא זוכר הרבה מאותו משחק. אני זוכר שאחרי 2:2 בהפסקה פתאום עדכנו אותי שהפועל כבשה. ואז פתאום רביבו השווה. קיוויתי, החזקתי אצבעות, ומשהו בלב אמר לי שאפשר לנצח. כבר יום הפעילות הסתיים ולפי התכנון שלי גם המשחק היה אמור להיגמר, אבל עדיין לחשתי לי בלב תפילה. פתאום צעקו לי 3:4 לחיפה. אני חושב שהתחלתי לחבק כל מי שעמד לידי. חוץ מאת הרכזת. זה גם היה היום שהתאהבתי בעופר שטרית. כמה שהוא היה שחקן אפור, ככה אהבתי אותו. מבחינתי מאותו הרגע גם אם הוא יעמוד כמו גולם ולא יזוז, הוא מלך. והרכזת? יום אחרי עזבתי את התנועה.

היינו חבורה מגובשת, שני בנים ושתי בנות. למזלנו, נפלנו על שתי חובבות ספורט, כאלה שלא ממש קשה לשכנע אותן לשבת ולראות משחק. אני זוכר שבאנו אליי, כל הכיבוד כבר חוסל בפעם המי יודע כמה, אכלנו את האצבעות מרוב המתח. אבל היה נאחס בחבורה הזו. תמיד טענו שאנחנו כמו סיינפלד, מגיעים לבאר ולא יודעים לשתות ממנו, וכנראה שהיו כאלה שקיבלו מאיתנו השראה.

כל כך קפצנו מהשער של שמעון גרשון, רצינו להאמין שזה הולך לניצחון ועלייה לפלייאוף, אבל הכרנו היטב את ההיסטוריה שלנו. משהו יתפקשש בדרך, זה בטוח. ואז הגיעה תוספת הזמן והבעיטה החופשית של הרצוג. אני זוכר שנעמדתי מול החבר'ה ואמרתי להם 'מה הסיכוי שאנחנו לא מנצחים? בחייאת, בואו נסגור את הטלוויזיה. די, זה גמור. נפתח אותה עוד דקה. אנחנו הרי מביאים נאחס לנבחרת'. הטלוויזיה דממה דקה שלמה, וכשפתחנו ניסינו להבין איך זה קרה. מי נתן את ההוראה? אני כמובן לקחתי אחריות. מאז הם לא באו אליי לראות משחקים.

כאוהד טלוויזיה אני שמח מאוד שלא הייתי בקרית אליעזר לראות את ההשפלה הזו. מי היה מאמין שרק לפני שנה לקחנו כזו אליפות מרהיבה, ועכשיו אנחנו חוטפים כזו השפלה מבית"ר תל אביב. כמה ששנאתי את לופא קדוש אחרי המשחק הזה. הוא ידע היטב איפה נקודות החולשה שלנו וניצל את זה כדי להתעלל בנו. הסרט של אולג קוזנצוב רודף כמו עגלה אחרי יניב אברג'יל רץ לי עד היום בראש. הריצה המטורפת הזו הסתיימה בשער פנטסטי, ששיקף בשבילי את השנים הבאות שהיו שנים רעות עבור מכבי חיפה. קבוצה עייפה, כבדה, חסרת ברק ויצירתיות, שלא מגיע לה לזכות בכלום. יורדים למחצית עם 3:0 ואני שואל את עצמי, איך עם שחקנים כמו רביבו, ברקוביץ', קנדאורוב וחזן על המגרש אנחנו נראים כך. מאז הבנתי שעונה ללא הפסדים כמו שנה קודם לכן כנראה לא תחזור. בבית הספר אוהדי מכבי תל אביב לא הפסיקו לצחוק עליי, ואני, כמו אחד שאין לו יותר מדי תשובות, מנסה לנפק הסברים חסרי תועלת. על זה שהליגה עוד ארוכה, על זה שעל הטבלה מסתכלים בסוף השנה ועל זה שהנקמה תגיע במשחק השני. אבל גם אחרי זה לא היו לי תשובות כי הפסדנו שוב 1:0. ושוב לופא קדוש. ושוב יניב אברג'יל.

כואב לראות את הקבוצה שלך סופגת שער בדקה הראשונה. אתה לא יודע מה לחשוב. הם יכולים לחזור מזה? הדקות עברו, ומילאן עלתה ל-0:3. ריח של השפלה היה באוויר. מזה כבר באמת שאי אפשר להרים את הראש. ג'רארד צימק לליברפול, וצעקתי למסך "עכשיו אתה נזכר???". שתי דקות עברו, ושמיצר קבע 3:2. משהו השתנה באוויר. אפשר לעשות את זה. אם לפני עשר דקות רציתי להכניס את המשחק הזה לספר ההשפלות הפרטי שלי, פתאום יש לי אומץ לחשוב על זכייה באליפות אירופה. עוד לפני שניסיתי להספיק לעכל מה שקרה ראיתי שג'רארד הופל ברחבה. זה היה כמו חלום. מילאן משחקת לידיים שלנו. אלונסו הגשים לי את החלום והשווה ומפה הראש כל הזמן חושב על זה שאנחנו ב-0:0. כמה פראיירית קבוצה יכולה להיות, שאלתי את עצמי, וכמה מותח ולא צפוי יכול להיות משחק הכדורגל. הפנדלים מבחינתי היו רק הדובדבן.