כשנפוליאון פגש את סאנדרלנד

פתאום, בבת אחת, למשך 15 שניות מדודות ויחידות, אני נשאב אל תוך המגרש דרך הטלוויזיה. פתאום אני מריח את הדשא, שומע את עידוד האוהדים, לבי פועם במהירות, הנעליים מעט לוחצות. אני לא מפסיק להתרגל למציאות החדשה, ותחושה חדשה משתלטת עליי. משהו אומר לי להסתכל אחורה, לעבר בקהאם. אני מקבל מסירה חלומית, ובזריזות רגליים שלא הייתה לי ולעולם לא תשוב אני משתלט על הכדור בצורה מופלאה. אני מחליט לרוץ, חולף על פני המגן הארגנטינאי. אני לא מצליח לזהות אותו, פניו מטושטשים, הכל קורה כל כך מהר. אני רץ מהר, אלוהים, בחיים לא רצתי כל כך מהר. אני חותך ימינה, אף אחד לא יעצור אותי עכשיו. זווית הבעיטה קשה, שבריר שנייה לחשוב, אני מחליט להעז, ללכת הכי רחוק שיש, מכוון לחיבור השמאלי בשארית כוחותיי ויורה טיל אדיר.

לרגע אחד יש שקט מוחלט באיצטדיון, שנייה לאחר מכן יש רעש שבחיי לא שמעתי. אני רץ לקהל, מנסה להיאחז בכל שנייה, שירר ובקהאם מחבקים אותי, גם הם לא מעכלים את מה שקרה. ברקע אני שומע את חבריי ליד הספה צועקים ומשתגעים. אני מרגיש שאני נשאב חזרה, אבל אני נאבק בזה.

אני גדול, אני כוכב על, אני הרומנטיקה בכדורגל, אני מושיעה של אנגליה, אני פלה החדש, אני הכל - למשך 15 שניות - אני מייקל אואן.

המלך מקבל כדור באמצע המגרש, שועט ברחבי המגרש כמו סוס אצילי, מוסר באלגנטיות טהורה בידיעה שיקבל את הכדור חזרה, עושה את המהלך הכי לא צפוי והכי בלתי ניתן להבנה (לו זה היה שח, אפילו מחשב העל "כחול עמוק" לא היה מסוגל להעלות אותו מבין האופציות הרבות), ומכניס את הכדור לרשת בצורה מפליאה. אבל רגע השיא הוא דווקא בשניות שאחרי הגול.

נפוליאון שלנו עוצר ומסתכל על נתיניו, לא חוגג, לא רץ לשום מקום, רק זוקף את חזהו ומביט סביבו בגאווה. כולם משתחווים לו, מביטים ביראה. הוא מרים את ידיו לתשואות הקהל. גם אני כורע ברך ונשבע אמונים לנצח נצחים. אריק קאנטונה, אתה הוא גיבורי לתמיד.

אי שם בפורטוגל הרחוקה מסתכל ילד צנום בשם רונאלדו על המסך ומזיל דמעת התרגשות. 12 שנה אחרי זה, לאחר עוד בעיטה חופשית מופלאה (בדקה ה-92 מול ספורטינג ליסבון), הוא עוצר, "עושה קאנטונה" (במודע או לא) ומזכיר לכולם: המלך אריק עדיין פה ואתם כולכם עדיין נתיניו.

לפני ביזיון דנמרק, לפני התחת של גרנט, לפני הבונקר המחפיר מול אנגליה בוומבלי, לפני הכל, אהבתי והאמנתי באמונה עיוורת בנבחרת ישראל בכדורגל. ה-2:3 של "השוס של המתולתל" קיבע בראשי את התדמית הרומנטית-אנדרדוגית שלנו, נבחרת קטנה אך חמה ואוהבת, לא הכי טובים, לא הכי גבוהים, לא הכי חזקים אבל הכי מאוחדים, הכי גאים, הכי פטריוטים. עבורי השחקנים היו 11 מוסקטרים - אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד.

ואז רפי כהן חטף את הגול. ואז שלמה שרף פתח את הפה. מאמן הנבחרת, בדקת ראיון אחת (שבה הטיל את האשמה הישירה בצורה בזויה על השוער, אחד מ-11 המוסקטרים), העלים את האמונה העיוורת שלי בגיבוריי. ברגע אחד ראיתי את הכל: הכיעור של איצטדיון רמת-גן, הבריחה מאחריות של רביבו, הפה הגדול של ברקוביץ', הבינוניות של רפי כהן. בפעם הראשונה בחיי ראיתי שאני שרוי בביצה הטובענית והמסריחה של הכדורגל הישראלי. עכשיו גם כמעט טבעתי בה.

הפעם השנייה שבה הבנתי שהכל יכול לקרות בכדורגל (ובחיים) התרחשה בגול המשווה של מנצ'סטר יונייטד בגמר ליגת האלופות. לא הגול השני, המנצח, הבלתי נתפס, אלא הגול הראשון של טדי-בוי, הדרדל'ה החשוב בכל הזמנים.
הפעם הראשונה הייתה בעונת 92/93 בכדורסל, השנה שבה קבוצתי עשתה את הבלתי ייאמן וניצחה את המכביזם בשיאו, בתקופה ששמעון מזרחי היה אלוהים, לאולם נוקיה קראו יד אליהו, ואף אחד לא העז להתערב בעבודת הסקאוטינג (אם כך אפשר לקרוא לזה) של מוני פנאן. כשש שנים אחרי האליפות ההיסטורית ההיא כמעט ששכחתי את העוצמות והמשמעויות של הכדורגל והכדורסל, של חוויית המשחק, של רגעים קסומים שבהם הכל אפשרי. מכבי שוב לוקחת אליפות, גליל נצבעה באפור של בינוניות, והניצוץ היחיד שעדיין הבריק היה אי שם בעיר מנצ'סטר, כאשר קבוצת חלומותיי הגיעה עד לגמר ליגת האליפות, מרחק נגיעה מטרבל היסטורי.

אחרי הגול (השערורייתי והגרמני מאין כמוהו) ששמייכל חטף, הכנתי את עצמי לעוד ערב מאכזב. בדיעבד הייתי צריך לקלוט את הרמזים: המשקוף המדהים של באיירן, ההחלפה של מיודענו הנתנייתי לותר מתיאוס, העליונות הגרמנית שבצורה מפתיעה לא מומשה לעוד גול שיגמור את המשחק.

הכל כבר היה גמור, ואז הגיע טדי-בוי. בשיא הערבובייה הוא כבש גול מכוער-יפהפה מעין כמותו, וברגע אחד נזכרתי שוב שהכל אפשרי בחיים, שאם בתוספת הזמן מנצ'סטר כובשת גול, וחשוב מזה - הגרמנים חוטפים גול, אז תמיד יש סיכוי. כמו פיטר פן בסרט "הוק", ששוב נזכר בבגרותו שהוא מסוגל לעוף, כך גם האמונה חזרה, זיכרונותיי שבו מהפעם הראשונה ההיא שגרמה לי להאמין - הפרקט של כפר בלום, שירת "משיח, משיח" של החב"דניקים, פיני גרשון והדובדבן שבקצפת, האייס-מן, השלשות של הסנטר מייק גיבסון, צלחת האליפות, אלון בן זקן פותח בחמישייה, גזירת הרשתות, והאחד והיחיד - ברד ליף.

אני חוזר להאמין ולעולם לא מפסיק. ואז הגיע סולשיאר.

קשה לי לתאר את הגול של ראובן עטר בפארק דה פראנס באותו לילה היסטורי. לכנות את זה כ"גול" יעשה לו עוול. מזלי הגדול הוא שהיו בפארק דה פראנס צמד שדרנים שבמילותיהם ובעוצמת קולם יכולים אולי להסביר את המעט שאני מרגיש; מאיר איינשטיין, אחרון שדרני ישראל שאעריץ בחיי, כשלצדו אבי רצון, בתפקיד הפנטזיסט האיטלקי (יש צמד מילים יותר סותר ומגוחך מזה?) הפסימי, משדרים את 15 שניות התהילה של הכדורגל הישראלי.

מאיר איינשטיין מתחיל ואומר - "ראובן עטר, איזה יופי" - הישראלי המושלם, מלח הארץ, שרוליק שלנו, מחזיק בכדור, הכותל בידינו.
אבי רצון נכנס לדבריו - "בפארק דה פראנס, ראובן עטר" - כן, הנה, אנחנו מוכיחים לעולם שאנו ראויים, הנה אנחנו מוכיחים לעולם שאנחנו חלק ממשפחת העמים, עשינו זאת, המתולתל הקטן הזה ממכבי חיפה, שמלהטט ומהתל בצרפתים, הוא משלנו.

"ורוני חופשי" - גדול נציגנו בכדורגל האירופאי בשנים אלו, מושיע ליברפול, הנו חופשי אך כבול עדיין לשלשלאות תדמית המחמיצן הסדרתי בעיני הישראלים צרי העין שלועגים לאדם שהביא במו רגליו אליפות לליברפול.

"והוא מוסר ברגע האחרון... שעעעעעער, שעעעער, 2:3 לישראל" - ה' באייר תש"ח, דוד בן גוריון מכריז על השער הגדול מכולם. התפרצות האושר של מאיר איינשטיין מרגשת אותי עד יום זה.
"מאיר, תירגע" - רצון מנסה להרגיע אותו כ"אירופאי מנומס", אך גם הוא מתעשת ומבין, באמת ובתמים, ללא ציניות וסרקסטיות, ללא טוקבקים וטורי ביקורת אינטרסנטיים, שזה ללא ספק "הניצחון הגדול ביותר של כדורגלן ישראלי בפארק דה פראנס". זה רגע טהור ותמים, רגע של אחדות ושלמות, רגע מדהים, רגע שגם עכשיו ברגעי עצבות וייאוש אני רואה אותו שוב ושוב, ולעזאזל הכל - טלנסקי ואולמרט, יגאל עמיר, מלחמת לבנון, הכיבוש, לעזאזל הכל - עשינו את הבלתי ייאמן, יש לנו מדינה, יש לנו ארץ, כך "הזקן" הכריז, יש לנו ניצחון.

השער של ראובן עטר הוא השער הכי חשוב בתולדות העם היהודי.