צריך שניים למיתוס

כשפדרר ונדאל התעמתו בגמר ווימבלדון, ידע כל חובב ספורט כי הוא צופה בהתרחשות היסטורית לנגד עיניו. כר דשא, רשת ושני ענקי טניס, שמהווים את היריבות הספורטיבית האישית הגדולה והמעניינת כיום. על המשטח, מאבק האיתנים המיוזע בין השניים הוא שובה עין ולב, אבל מחוץ למגרש הם מקיימים מערכת יחסים ידידותית המבוססת על כבוד הדדי, וזה נובע גם מאופיים. אין בהתכתשויות ביניהם יצרים גדולים מדי החורגים מגבולות הספורט. יש כאלה שמאמינים כי כך יריבות ספורטיבית אמורה להיות, אך יש החושבים כי ספורט הוא סוג של מראה חברתית ותרבותית, ועליו להשביע קשת רגשות רחבה יותר, לספק ערך מוסף שחורג מגבולות האצטדיון, הפרקט או הזירה.

החומרים המרכיבים יריבות ספורטיבית אישית הם רבים ומגוונים: דמויות המייצגות ארכיטיפ חברתי-תרבותי מסוים ומנוגד; חברות קרובה שקנאה ויהירות אכלו בה כל חלקה טובה; שניים שכל חטאם הוא ייצוג אומות יריבות ועוד. אין ספק שיריבות שחורגת מתחום הספורט ויש לה השפעה כלכלית, חברתית, פוליטית, או כולן יחד, היא כזו הנחשבת גדולה יותר מזו שנשארת בתחומי המגרש. המשחק ההיסטורי שניפקו נדאל ופדרר הפך את היריבות לאחת הגדולות, אך יש עוד רבות, טובות ומרות מזו הטרייה. נלך מהקל לכבד, כשמהרשימה נעדרות הפעם בנות המין היפה, החזק והחכם. עמכן הסליחה, עוד נשוב.

רקע: הספורט יכול להפוך גם שני מבוגרים נשואי פנים לשני ילדים ששואפים גבוה ומכוונים נמוך. בסוף שנות ה-90 ותחילת האלפיים, כשארסנל גם לקחה אליפויות, השניים ניהלו מאבק מר על תואר "המאמן הטוב באנגליה". פרגוסון טען שיריבו מסוגר משום שסרב לשתות איתו אחרי משחק, ומשם השוני באופיים הקצין את הכל. פרגוסון קרא לצרפתי "דוחה", זה השיב כי הסקוטי " איבד קשר עם המציאות" והעסק נראה כמו האבקות נשים בבוץ (רק שהם היו גברים בחליפות, ללא בוץ וללא... טוב, לא חשוב). בהמשך גובה הלהבות ירד, והשניים פיתחו יחסי הערכה הדדית, ואפילו הסכימו כי מינויו של קאפלו לנבחרת אנגליה הוא מצויין.

מידת השפעה: התחרותיות בין שני המוחות האלה עיצבה את הכדורגל האנגלי העכשווי, העירה לחלוטין את הפרמיירליג הרדומה מבחינת העניין והרמה, הכניסה יותר זרים לאי הבריטי, וגרמה לרנסנס בענף אותו המציאה מולדת הכדורגל. ההשפעה מגיעה גם לשאר היבשת.

מה הופך אותה לקלאסיקה: זה פשוט כיף לשמוע טראש-טוק מהלב, במיוחד משניים שנראים כמו הזקנים בחבובות. יש פה גאווה, התנשאות ואף שחצנות הדדית. היריבות הזו ממחישה כי האגו מניע את הספורט, ושהגיל, המין או המעמד הסוציו-אקונומי כלל לא חשובים כשמריחים את הדשא.

רקע: כבר שמענו באותה תקופה על המזרח גרמניות המסוממות, אבל כאן נשברה תמימותם של רבים. בעולם הייתה אהדה רבה לג'ונסון, יליד ג'מייקה שהיגר עם משפחתו לקנדה, ואחרי ילדות קשה וענייה הגיע לגדולה. הוא היה אנדרדוג הקלאסי שהתעמת נגד מלך האתלטיקה, קרל לואיס הקר והמנוכר. בתקופת האולימפיאדה כולם היו חצויים בין השניים. היו שהעדיפו את הזינוק המעולה של ג'ונסון והיו שאת הפיניש המצוין של לואיס, אבל זה היה יותר מזה. היה פה מאבק בין השכנה מצפון, המיוצגת על ידי מהגר, לבין נציג האימפריה האמריקאית.

אחרי 7 הפסדים, ב-1985, ג'ונסון הצליח לראשונה לנצח את לואיס והכניס את העולם כמו גם את קרל הגדול, לטירוף. הבום הגדול הגיע באליפות העולם ב-1987, בה זכה ג'ונסון כשהוא מביס את לואיס. עם התואר הזה, והרצון להוכיח לעולם שהוא יכול לשבור את שיא העולם שהוא עצמו הציב, הוא הגיע למסלול בסיאול. האבק שהשאיר ללואיס באותה ריצה היסטורית, היה אותו אבק שאכל אחר כך עם היוודע תוצאות בדיקת הסמים.

מידת השפעה: עידן התמימות באתלטיקה מת באופן סופי עם פרסום תוצאות בדיקת הסמים של ג'ונסון. מאז, חושינו רק קהים יותר וגם תוצאות מדהימות גורמות לנו לפטור אותן באמירה צינית כלשהי.

מה הופך אותה לקלאסית: בחודשים ספטמבר-אוקטובר 1988 זו הייתה שיחת היום בעולם. זקנות סיציליאניות, אנשי עסקים מדרום אפריקה, פועלים קשי יום מארגנטינה, כולם דיברו רק על הריצה שהסעירה את העולם. לחיצת היד הרפה של לואיס בסיום (המעידה על גודל האיבה האישית), מעמד גמר ה-100 מטרים האולימפי, השיא שנפסל וסילוקו של ג'ונסון בבושת פנים, יוצרים יחד רגע בעל מימדים הוליוודיים.

רקע: בתחילת שנות ה-70, עם ניצני הדטאנט, המלחמה הקרה הייתה בעיצומה, והגורל זימן לנו זוג גאוני שח-מט שהיוו בעיני עמם סוג של פורקן מלחמתי. אם תרצו, זרועו הארוכה של צה"ל בגרסה האמריקאית-סובייטית. ספאסקי הרוסי היה אלוף עולם, משליטי הענף. פישר, היהודי משיקגו, קרא תיגר על ההגמוניה הרוסית, וב-1972 השניים נפגשו לקרב ברייקיאוויק, בירת איסלנד. כמה נייטראלי, הא? כשפישר כמעט וסירב לנסוע, הוא קיבל טלפון משר החוץ הנרי קיסינג'ר, שדיבר על לבו ומילא אותו בפטריוטיות (מפתה לכתוב "ציונות", אבל היי, הם יהודים אמריקאים ובכלל מדובר פה בפישר, שהפך אחר כך למכחיש שואה אנטי ישראלי). זה עבד ובגדול, ופישר הצהיר: "נבחרתי כדי ללמד את הרוסים טעמה של השפלה". עד אז פישר התמודד 5 פעמים מול הענק הרוסי, לא ניצח ורשם שלושה הפסדים. בעימות הגורלי הוא ניצח וזכה בתואר אלוף עולם, עליו שמר כ-3 שנים.

מידת השפעה: כלל עולמית. זה היה משחק ששבר את ההגמוניה הרוסית בענף, אבל יתרה מכך, זה היה פשוט קרב בין גושי ללא יריות. פאנטום נגד מיג, קאפיטליזם מול קומוניזם, הקרמלין מול הבית הלבן. העימות כונה "קרב המאה" ואין בכך שוב מליצה. הוא גם החדיר את השח-מט ללבבות ההמונים, זה בטח תורם למוח האנושי יותר משש-בש.

מה הופך אותה לקלאסית: אנו בטוחים שהבנתם את שתי הפסקאות הקודמות.

רקע: היריבות הזו החלה עוד בקולג', כשמג'יק הוליך את מישיגן סטייט לאליפות המכללות לאחר ניצחון על אינדיאנה של בירד. זה נמשך בשנות ה-80 ב-NBA, כשהשניים הגיעו לקבוצות הכי שונות ומעוטרות בליגה, הלייקרס והסלטיקס, והעלו בדרגה את היריבות העצומה שנטעו ביל ראסל ו-ווילט צ'מברליין. LA ייצגה את השואו-טיים, הכדורסל ההתקפי, המהיר והמענג. בוסטון, עם סגל של גאונים, שיחקה כדורסל שכולו מאמץ קבוצתי. מג'יק ובירד, כמנהיגים וכאגדות כדורסל בהתהוות, ייצגו נאמנה את כל הסטראוטיפים שאפשר לעלות על הדעת (בוסטון היגעה מול הוליווד הנוצצת, התקפה מול הגנה, שחור מול לבן).

מידת השפעה: עצומה. הליגה השתנתה לחלוטין בעקבות הופעתם של השניים, ומ-NBA מקרטעת ובעלת תדמית נמוכה, היא הפכה לפופולרית בעולם ולמכונת מזומנים ורייטינג. השניים שינו את משחק הכדורסל, וניסחו מחדש את מעמד הכוכבות בקבוצה (עד לג'ורדן). הכדורסל והיריבות של בירד ומג'יק גרמו לכם לקום ב-4 לפנות בוקר כדי לראות את גארנט ובריאנט.

מה הופך אותה לקלאסית: יריבות ספורטיבית בין שחור ולבן (שהעריכו מאוד אחד את השני) שמתחילה עוד מהקולג', רק מוסיפה למיתוס, כי ככה זה עם צבעים, קולג'ים ואמריקאים. הכדורסל הקבוצתי והאיכותי, מאבק הסגנונות, המחנאות, העובדה שילדים בחולון ניסו למסור כמו מג'יק (ואיבדו כדור), וכשזרקו משלוש חשבו על בירד (ובסוף יצא אייר בול).

רקע: כשמוחמד עלי התאסלם ומאוחר יותר סרב להתגייס לצבא האמריקאי, פרייזר, שהיה חברו, עזר לו לעבור בכבוד את התקופה בה נושל מתואר אלוף העולם. אבל עלי לא זכר חסד, וכשחזר לזירה, השתנה מרקם היחסים בין השניים. עלי עלב ביריבו, האשימו בשיתוף פעולה עם הלבנים (שרבים מהם באמת תמכו בפרייז'ר, אבל ממש לא משום היותו "הדוד טום"), והפך אותו למוקצה בקהילה האפרו-אמריקאית. מכאן, הפכו הקרבות למכוננים. פרייזר נקם בעלי בזירה, וניצח את הגדול מכולם במה שנחשב לקרב המאה ב-1971. ב-1974 , כבר לא אלוף עולם, הפסיד "סמוקינג ג'ו" לעלי בקרב שנוי במחלוקת, אבל השיא הגיע באוקטובר 1975.

ה"ת'רילה אין מנילה" נערך באולם לוהט בפרבר של בירת הפיליפינים, כשלפני הקרב עלי טורח להפוך את יריבו לדמות נלעגת ברחבי העולם. עלי רצה לסגור את הקריירה של ג'ו, שמצדו רצה רק לרצוח את האלוף בשידור חי. עלי עקץ כמו דבורה וריחף כמו פרפר, אבל מהר מאוד הפך העימות על החגורה למשני, והפך לקרב על הכבוד, הגאווה, הצד בו השם ייחקק בהיסטוריה. הקרב נחשב לאחד האלימים בהיסטוריית הענף, אם לא האלים שבהם. בתום הסיבוב ה-14, עם עין סגורה ושנייה שלא רואה בגלל קטרקט, לאחר שמגן השיניים שלו עף בשל עייפות השרירים, פרייזר עוד צעק למאמנו האגדי, אדי פאץ', “אני רוצה אותו, בוס", אבל זה סימן לשופט שהוא מפסיק את הקרב. עלי הניף ידיו ללא צל חיוך, והתמוטט בפינתו.

מידת השפעה: הקרבות הכילו בתוכם את המתח הבין גזעי שהיה קיים בין לבנים ושחורים בארה"ב, וגרמו לסערה ציבורית; הקרב במנילה עורר שאלות אתיות בקשר לגבולות הספורט, והפך את האגרוף לענף שנשלט כמעט בלעדית על ידי אמרגנים.

מה הופך אותה לקלאסית: יש פה הכל. גם פוליטיקה בין גזעית, גם שנאה, גם הליכה עד הקצה, והכל מתובל באגרופים וזיעה שעטופים בלב ענק. השניים הוכיחו כי שנאה אישית, יצרית, ממעמקי הקרביים, מייצרת תחרות שבה האדם מוכן ללכת הכי רחוק שאפשר. עלי אמר אחר כך כי זה היה רגע שבו הרגיש הכי קרוב למוות בחייו. כבר היו מתאגרפים שמתו בזירה, אבל באותו יום במנילה, עלי ופרייזר לא יכלו להרשות לעצמם אפילו את הפתרון הנוח הזה. כן, עד כדי כך.