פרישתה של קלישאה

מוני פנאן אמנם עזב אתמול (ראשון) רשמית את מכבי תל אביב, אבל המיתוס שלו נטש אותה הרבה קודם. במשך שנים ידע כל כתב ופרשן, כולל כותב שורות אלו, לשנן את הקלישאה על אודות גדולתו של המנהל המסור, שדואג לכל מחסורם של שחקניו. בשנים הגדולות של מכבי גם צמחה הסברה לפיה פנאן הוא לא סתם מנהל קבוצה, אלא אחד הגורמים המרכזיים בהצלחתה: בזכותו נשארים בתל אביב כוכבים שיכולים היו להרוויח במקומות אחרים סכומים גבוהים בהרבה.

אלא שאז באו שתי העונות האחרונות והוכיחו שכוחו של פנאן מוגבל. שחקנים בכירים נטשו את מכבי לטובת יריבות עשירות, ב-NBA ובאירופה, ובהיעדר המאמנים שהובילו את מכבי להישגיה הגדולים, גרשון ובלאט, היא נושלה מתאריה. אי אפשר לזלזל בכנות הרגשות שהפגינו אתמול פנאן ומזרחי, ואי אפשר לערער על חשיבותו של המנהל במערכת. עם זאת, מתברר שהגורמים החשובים ביותר להצלחת קבוצת ספורט הם מאמנים איכותיים ושחקנים טובים, ולא נשמה או רוח.

הרחק ממסיבת העיתונאים ומאור הזרקורים, היו גם אוהדים שהעזו לשמוח על הפרישה. בשנים האחרונות הם ראו איך פנאן, פעם אוהד כמותם, הופך גדול יותר מהמועדון עצמו. הוא נעלב פעם אחר פעם, החרים את הקבוצה ואז חזר ברוב טקס. הסכסוכים התכופים סימלו את מכבי החדשה והמפולגת, שכמעט חרבה בשל שנאת חינם. עזיבתו מבשרת על קצה הקרב של המלחמה הפנימית: שמעון מזרחי נותר לבד במערכה מול דייויד פדרמן ורענן כץ, שיבנו את מכבי המודרנית - קבוצה פחות משפחתית, אבל פתוחה תקשורתית ומנוהלת בשפיות כספית.

יש רק בעיה אחת בחזון של פדרמן וכץ - מאמנים איכותיים ושחקנים טובים; או היעדרם, ליתר דיוק. גם להם, כמו למזרחי ולפנאן, אין ממש מושג איך מוצאים את המצרך הנדיר הזה. הידע שלהם בכדורסל, על אף שצפו במאות משחקים, מוגבל. אין להם גם כוונה אמיתית לתת את המפתחות לאיש מקצוע אמיתי, שינהל את העסק בעבורם, כפי שקורה בקבוצות NBA ובחלק מהיריבות האירופיות של מכבי. בהיעדר יד מכוונת, מי יודע אם המאמן הבא יסכים להקשיב להמלצותיו של הסקאוט שמינו, דני גוט.

גם בתקופת מזרחי-פנאן וגם בעידן החדש, של פדרמן וכץ, מכבי תועה באפלה בדרך למציאת המאמן המושלם והזר המשובח, ובדרך היא טועה ללא הפסקה. המהלכים שעשתה בינתיים, החל מהבחירה באפי בירנבוים ועד חוזה העתק של יניב גרין, מוכיחים שבתחום החשוב ביותר, זה שמכריע משחקי כדורסל, דבר לא השתנה. ביום שאחרי פנאן מכבי היא קבוצה עם הרבה פחות רגש, אבל לא בהכרח עם הרבה יותר שכל.