עטר, השפלת אותי

אין אוהד כדורגל שלא חקוקים לו בזיכרון שערים בלתי נשכחים. אחרי הכל, גול הוא התפרצות רגשות בלתי נשלטת, וככזה הוא יכול להפוך לחוויה שלא רק מעצבת חיים של אוהד, לעתים היא אף מגדירה אותם. יש משהו בוויברציות של החוויה שמותיר רושם שלא יכול להישכח. לכל אחד יש את הגול שהפך יום מעונן למאושר בחייו, את זה שגרם לו להתייפח שבועות ארוכים, את זה שגרם לו להתחבק עם זרים, או את זה שעד היום שב ועולה בהפתעה ממעמקי התודעה וגורם לו לחייך סתם כך באמצע היום. בעקבות הפגרה הקצרצרה, זו שמותירה חלל בחיינו, כותבי וואלה! ספורט נזכרים בחמשת השערים ששינו, הפכו וטלטלו את חייהם, עד לעצם היום הזה. הפעם בסקירה - השערים של דוד רוזנטל.

הניצחון של איטליה על ברזיל בבית רבע הגמר נחשב וכנראה שייחשב תמיד לגניבה הגדולה בהיסטוריה. קשה היה לקבל את העובדה שברזיל הגדולה של סוקרטס, זיקו, פלקאו, אדר וג'וניור לא תמשיך עד להנפת הגביע בסנטיאגו בירנבאו בגלל החדות של פאולו רוסי, חלוץ שהורשע במכירת משחקים והגיע לטורניר בדיוק לאחר שסיים השעיה בת שלוש שנים, וואלדיר פרז, השוער הכי דמיקולו שייצרה היסטוריית המונדיאלים מאז ומעולם.

אלא שאותה איטליה שגרמה לצלקת ילדות נוראית המשיכה עד לגמר, ושם חיכתה נבחרת מערב גרמניה. כילד בן 8, ברור לך מי הטובים ומי הרעים בסיפור הזה, גם אם הטובים היו רק לפני פחות משבוע הכי רעים בעולם. רציתי שאיטליה תנצח, כססתי ציפורניים ושכחתי לה את הניצחון על ברזיל. בדקה ה-57 העלה רוסי בנגיחה את הסקוואדרה אזורה ליתרון, ואז באה הדקה ה-69. מרקו טארדלי קיבל כדור במרכז מלבן ה-16, הסיט אותו לעצמו שמאלה ובגלישה שלח טיל לפינה השמאלית של טוני שומאכר -0:2 בדרך ל-1:3 ענק. זה היה שער גדול, שער אדיר, אבל היו יפים ממנו. מה שלא היה מעולם יפה יותר, אדיר יותר, אמוציונלי יותר הייתה החגיגה שאחרי הגול. הר געש של רגש מתפרץ, ריצת אמוק שהאנרגיות שיצאו ממנה איימו לזעזע את מכשיר הטלוויזיה.

זו הייתה חגיגה שכמותה לא ראיתי לאחר מכן בשום מקום. היו אווירונים, היו עריסות, היו סאלטות, היו ריקודים מקוריים, אבל אמוק כמו של טארדלי לא היה. זו הייתה התפרצות נטולת יומרות ופוזות. טארדלי לא רץ למצלמות או לז'ורנלים, הוא רץ כי הלב הטוסקאני שלו הכריח אותו לייצר את אחת הפוזות היפות ביותר בהיסטוריה של הכדורגל העולמי. וזה משהו שגם ילד בן 8 מעריך.

מוטי איוניר היה לטוב ולרע הסמל של מכבי תל אביב של שנות ה-80. מצד אחד, שחקן בית מוכשר עם ביצים, מכביסט בנשמה עם לב גדול שכל מי שלא בצד הצהוב שונא ומתעב. מצד שני, איוניר היה אחד השותפים הגדולים לעשור כל כך מזוויע של המועדון. כנער מתבגר יכולתי להעריך את מוטי איוניר, אבל אף פעם לא באמת הערצתי אותו כמו שהערצתי, למשל, את אבי כהן או את בני טבק. הוא תמיד היה אחד האחראים הראשיים מבחינתי לעובדה שכילד הייתי צריך לראות את האוהדים של הפועל תל אביב, בית"ר ירושלים ומכבי חיפה משוויצים על האליפות בבית ספר, בעוד אני סופר את הגולים שמשה מרכוס מוציא מהרשת.

התכונה הבולטת של איוניר הייתה העוצמה שהייתה לו ברגל ימין. באותה שבת סגרירית של פברואר 1984 ישבתי מול הטרנזיסטור והאזנתי ל"שירים ושערים". מכבי תל אביב מול מכבי חיפה. אם אתחיל מהסוף, רק אספר שחיפה ניצחה 2:3, במשחק שהחל רשמית את ההתעללות השנתית שלה בצהובים שלי. אבל זה בכלל לא היה העניין. העניין היה הדקה ה-7, שבה ניצב איוניר מול כדור חופשי ממרחק של קרוב ל-40 מטרים בקו אלכסוני מהשער של צדוק אברהמי ושלח לו את הכדור לחיבורים. לפי התיאור ב"שירים ושערים", זה היה שער שלא מהעולם הזה.

שלא מהעולם הזה? זה כלום לעומת מה שראיתי במו עיני ב"מבט ספורט" באותו ערב. על גול כזה אפילו יוצרי ה"פיפ"א" וה"פרו-אבולושן" למיניהם היו מתביישים לחשוב. תבינו, הכדור היה מונח כמה מטרים מעיגול האמצע ליד קו החוץ. אף אחד לא בועט לשער ממרחק כזה, ואם מישהו כבר מעז הוא הורג ציפור. עוצמה כזו עם דיוק כזה לא רואים בכל יום, בכל שנה או אפילו בכל עשור. אני חושב שראיתי את רוברטו קרלוס עושה את זה פעם או פעמיים, אבל שער כמו הטיווח של איוניר לחיבור של צדוק אברהמי לא ראיתי מעולם מאף שחקן ישראלי. גם לא ממלמיליאן, גם לא מסיני. מזל? צירוף מקרים? יכול להיות. בכל מקרה, אם אי פעם תצליחו לראות את השער הזה, תבינו לבד שלא מדובר בסתם מיתוס.

המונדיאל במקסיקו היה מאוד מבלבל. פתאום, על סף החופש הגדול אבל עדיין בבית ספר, אתה נחשף בשידור ישיר לעוולה הזאת שנקראת "הפרשי שעות" ולא מבין איך זה שבעוד במקסיקו סיטי משחקים ב-4 אחר הצהריים, אצלך כבר אחרי חצות.

אז בהתחלה זה היה נחמד, אבל ככל שהלך ונמשך הטורניר, העיניים הצטעפו. עד שבלילה גורלי אחד, אם יותר לי להיגרר לפאתוס דרמטי, הן נעצמו והתקשו להיפתח מחדש. הלילה שבין ה-25 ל-26 ביוני הפגיש את ארגנטינה ובלגיה בחצי הגמר, וזה כבר היה יותר מדי. הלכתי לישון מיד אחרי ה-0:2 של גרמניה על צרפת ואמרתי לאבא שיעיר אותי למשחק. אחרי הגול ההוא נגד אנגליה, ידעתי שאני לא יכול להרשות לעצמי להחמיץ את מראדונה.

התעוררתי בבוקר. השעה הייתה 7 ומשהו, הרבה אחרי שארגנטינה ניצחה 0:2. "למה לא הערת אותי?", צעקתי על אבא, חנוק מדמעות. "הערתי. אתה לא יודע כמה פעמים ניערתי אותך", הוא אמר, "אבל לא הצלחת להתעורר. מלמלת כמה מלים והמשכת לישון". בערב ראיתי תקציר של הגולים. את הראשון מראדונה השחיל באמנות לרשת של ז'אן מארי פאף מבישול אדיר של בורוצ'אגה. השני כבר היה גול מראדונאי קלאסי, שבו הוא מפרפר ארבעה מגינים ואז שואל את פאף לאיזה צד של הרשת הוא רוצה את זה ונותן לו לאמצע בגאונות הצרופה שלו.

השער השני של מראדונה נגד אנגליה נחשב בעיני רבים לגדול ביותר בהיסטוריה. יכול להיות, אבל בשבילי הגול הזה נגד הבלגים היה גדול יותר. משום שהוא נכבש בדיוק משחק אחד אחרי הגול ההוא, משום שהוא היה לא פחות מרהיב, משום שלא ראיתי אותו בשידור חי. עד היום אני שואל את עצמי כמה אבא באמת התאמץ להעיר אותי באותו לילה. זה לא פייר, אבא, אני יודע, מצד שני, תבין - בגלל שלא הצלחת, לא ראיתי את הגול הזה של מראדונה.

אחרי שהגלו אותנו מאסיה ולפני שאופ"א עשתה לנו טובה ואספה אותנו לחיקה, היו לנו שנים לא קלות עם יריבות מוזרות מאוקיאניה הרחוקה. נבחרת המסננת של טייוואן, החבר'ה הסימפטיים מניו זילנד והסוקרוז של אוסטרליה, כמה אנשים חביבים שבשנות ה-80 הופיעו בכל הסיוטים שלנו. בחלומות הבלהה היו צ'רלי יאנקוס ובעיטת ה"ככה לא בונים חומה" שלו ברמת גן, גדי מכנס וגול המתנה שנתן לדייויד מיצ'ל, ההחטאה של דניאל בראיילובסקי, הבעיטה של מקדאוול בראש של ירון פרסלני ובמיוחד מאמן יוגוסלבי מעצבן בשם פרנק ארוק, שעשה תנועות ידיים של רובוט לצלילי שירת "אולה, אולה, אולה" בכל פעם שהיה מנצח ומדיח אותנו ממוקדמות גביע העולם או האולימפיאדה.

עד שבא בוקר יום ראשון ההוא בחופשה שלפני חג הפסח ובו סגרנו חשבון עם אותו ארוק. תיקו בסידני יספיק לנבחרת שלנו לעלות למשחק המוקדמות המכריע מול קולומביה, ניצחון אוסטרלי יעלה שוב את הנבל היוגוסלבי השחצן. בדקה ה-40 זה קרה: ניר אלון נגח כדור ארוך וסתמי שבילבל את הבלמים יאנקוס וגארי ואן אגמונד. אלי אוחנה השתחל בין שניהם, גנב את הכדור ועבר את השוער ג'ף אולבר. ואז, כמו מניאק אמיתי, המשיך להתקדם עם הכדור, עבר שוב את ואן אגמונד וגילגל ממטר אחד לרשת, כשברקע צועק נסים קיוויתי "אלי אוחנההההה, כןןןןן" - 0:1 לישראל בדרך ל-1:1 גדול ולמפגש הכפול והמאכזב עם קולומביה.

עד היום כשאני רואה את השער הזה של אוחנה אני בטוח שהוא יחטיא. למעשה, אם הוא היה מתעלל בי במשחק בשכונה כמו שהתעלל בהגנה האוסטרלית במהלך הזה, הייתי הולך איתו מכות והמשחק לא היה ממשיך. זה היה גול ענק של שחקן ענק שלא שם קצוץ על אף אחד. גם לא על פרנק ארוק.

פורים 1994. השקט שאחרי הסערה וזה שלפניה. בבוקר יום שישי טבח ברוך גולדשטיין בעשרות ערבים במערת המכפלה. ממש לא זמן טוב לשהות ברמאללה עכשיו, כשכל רכב חום שיוצא לאל בירה מופגז בעשרות אבנים, ריח של דם נישא באוויר. מי המטורף שבכלל חושב על זה שבשבת יש בקרית אליעזר משחק עונה?

אני. אני המטורף. בין עוד התראה אחת מני רבות למכת ברק שקורעת את השמיים בסופה המשתוללת, רק חשבתי על המשחק בין מכבי חיפה למכבי תל אביב. קשה לנצח בחיפה, אבל זה לא משהו שלא עשינו בעבר, לא? חוץ מזה, יש לנו את אברם, ואברם הוא קוסם. אם הוא מעלה את עופר וילנצ'יק בתור מגן ימני הוא בטח יודע מה שהוא עושה. זה עבד לו פעם עם עמית לוי בדרבי.

בדקה ה-22 זה כבר היה 0:2 לחיפה. אייל ברקוביץ' שם דרדל'ה שאובארוב ביום רגיל אוסף ומוציא למתפרצת, אחר כך אלון מזרחי הכניס עוד אחד. ואז באה הדקה ה-31. ראובן עטר נתקל בשלושה מגנים צהובים. כמו הלהטוטן הגדול שהיה, הוא יצא מהסבך הזה, חדר לרחבה ושיחרר טיל לרשת של אובארוב שקבע 0:3 קטלני כבר אחרי חצי שעה.

את ההמשך לא ראיתי. פרשתי מהטלוויזיה והלכתי לישון. כן, ב-7 בערב. לא שהצלחתי להירדם, אבל הסבל היה קשה מנשוא. שני שערים של ראובן עטר ננעצו לי בבטן כפיגיון. אחד בגמר הגביע של 1992/93 והשני היה כאן, בהשפלה הגדולה הזו בקרית אליעזר. נגמר 0:5, כשהגול של האיש המפחיד הזה עם התלתלים לא מפסיק להתרוצץ לי בראש. ראובן עטר השפיל הרבה שחקנים בקריירה שלו. לו רק היה יודע כמה השפיל אותי באותה שבת.