אוהדים החוצה, פקידים פנימה

בזמן שישבתי שלשום (שבת) בלילה עם עיתונאי שבדי בבר של מלון בקצה וינה וקשקשתי איתו על הא ועל דא, נכנסה למקום קבוצה רועשת של כ-30 אנשים שנראו בשנות ה-40 לחייהם. מעונבים, מדושנים, עובדים של חברת קאנון, אחת מנותנות החסות של היורו. לכולם כרטיס למשחק הגמר של הטורניר. לדבריו של השבדי (שאביו החורג הוא יהודי ובנה של אחת מנרצחות הפיגוע במלון פארק בנתניה) היו שם גם שני נורבגים, שאחד מהם פנה אליו והודיע לו בחגיגיות שאם יש לו בעיה להשיג כרטיס, "דבר איתי".

הצלם לא שמח. להפך, הוא אפילו קצת נעלב. "זו חבורה של פקידים קטנים שחושבים שהם גדולים", הוא אמר ואני הסכמתי. היום הם קיבלו כרטיסים, חושבים שהם הסגן של אלוהים ושהעולם לרגליהם. כמה מעניין אותם כדורגל? לא בטוח שיותר מדי. כמוהם יש עוד מאות, אולי אלפים.

הספונסרים מעניינים את אנשי אופ"א הרבה יותר ממה שהאוהדים מעניינים אותם, והם זכו לאינספור כרטיסים במקומות הטובים ביותר. ההתאחדות האירופאית מקבלת כסף ומחזירה במתנות והטבות. היא לקחה את הכדורגל מהאנשים והפכה אותו למפעל בעבור חופן דולרים. נותנות חסות ערכו מבצעים שזיכו משתתפים בכרטיסים למשחקי ההכרעה. בגמר היורו, וזה לא דבר חדש, היו יותר תיירים מאוהדים. זה גלגל קסום ובלתי ניתן לעצירה של שיווק ומכירות, הרבה כסף והשתנה על האוהד הקטן.

ראיתי כאן עיתונאים יפנים וסינים שמקבלים כרטיסים למשחק בין צרפת לאיטליה, בעוד צרפתים ואיטלקים נדחים. באופ"א הרגישו שלשתי המדינות שהנבחרות שלהן משחקות על הדשא יש נציגות מספקת ביציע העיתונות, וכידוע, הפרסום במזרח הרחוק חשוב. אמנם יפן, סין ותאילנד לא חברות באופ"א, אבל הן מהוות חלק גדול ממטחנת הכסף שלה.

אותם עיתונאים, ולא משנה אם הם מאסיה, אירופה או דרום אמריקה, גזלו בחינם את המקומות שבעולם נורמלי היו צריכים להיות שייכים לאותם אוהדים ששברו תכנית חיסכון, עלו על ההגה ועשו אלפי קילומטרים כדי להגיע לכאן. גם אני וגם העובד של מקדונלדס (עוד ספונסרית) לשם הדוגמה, ישבנו ביציעים באליפות הזו בלי לשלם על המושב, במקום ההולנדי והצ'כי, שנסעו כל הדרך מאנסחדה ופראג ולא זכו לראות את נבחרת הכדורגל של המדינה שלהם.

יום לפני השיחות המעמיקות עם הצלם השבדי, גיליתי שאחד מהברמנים בבית המלון הוא ממנהיגי האוהדים של אוסטריה וינה. "אנחנו נגד היורו", הוא אמר לי. למרות שהאוהדים של הקבוצה השנייה בגודלה בעיר הבירה האוסטרית נמצאים בקשרים טובים עם אוהדיה של דינמו דרזדן הגרמנית, נזכרתי שאת אותו משפט בדיוק שמעתי מאוהדים של סט. פאולי, אחת מיריבותיה המרות של דרזדן.

על אף השנאה בין ארגוני אולטראס שונים בעולם, את המשפט הזה תוכלו לשמוע מהרבה מהמנהיגים שלהם. חלקם לא סובלים את היורו כי הם לא סובלים כל דבר הקשור בלאומיות ואחרים פשוט מתעבים את הקונפורמיזם של אופ"א. המחאות נגד הקדמה של הכדורגל תופסת תאוצה בחודשים האחרונים במספר מדינות במרכז אירופה ועיקרה נובע ממחירי הכרטיסים הנוסקים, מהאיסורים ההולכים וגוברים על התנהגויות שונות בתוך היציע ומהגעגוע לתרבות האוהדים הישנה, שאופ"א ופיפ"א הכריזו עליה מלחמה, גם אם לא באופן גלוי.

לעתים נדמה שהאוהדים הפכו ליצור הנחות ביותר מבחינתה של התאחדות הכדורגל האירופאית. אף אחד לא ממש רוצה שיכורים ומתפרעים שיפריעו לאווירה הנקייה שאופ"א מנסה לשדר. זו כנראה הסיבה בגללה כרטיסים ליציעים שמאחורי השערים בגמר עלו 340 יורו ושגוש שלם ביציע שבו ישבו עד המשחק אוהדים, הופשר לטובתם של עיתונאים. המחירים הגבוהים יבריחו אנשים ממעמד נמוך, העיתונאים והספונסרים יישבו בשקט וימחאו כפיים והאצטדיון יהפוך לאולם קונצרטים.

בדבריו שפתחו את תכניית הגמר, הילל מישל פלאטיני את הכדורגל, את היורו באופן כללי וגם את הצבע של האוהדים ברחובות. שם הוא רוצה אותם, בתור תפאורה ברקע, אבל לא מול העיניים שלו באצטדיון. בנינו לכם אזור אוהדים, תישארו ותשתכרו שם. לכל מעמד יש את המקום שלו. אז היציעים כבר נמצאים בידיהם של לובשי החליפות המסרסים, אבל הם עדיין לא השתלטו על הרחוב וזו בכל זאת חצי נחמה.