"זהירות! סופה מתקרבת ועליכם לפנות את הפן זון. אל תסתרו מתחת לעצים". זו, בתרגום לעברית, הייתה פחות או יותר ההודעה שקטעה את שידור המשחק בין גרמניה לטורקיה במהלך המחצית השנייה והשתלטה על מסכי הענק בפן זון, אזור האוהדים בוינה, שבאותה שעה הכיל כ-28 אלף איש (לדברי קצין משטרה אוסטרי). בית המשוגעים נפתח.
בסימנים אפשר היה להבחין הרבה לפני כן, אבל כוחות הביטחון במקום, שעל הפאניקה שלהם בהמשך, לא ניחשו את הבאות. כבר במחצית הראשונה, כשתי דקות לפני השער הראשון של טורקיה, הופיעה על המסכים כתובית בגרמנית שגררה ריצה של מספר אנשים לתוך ביתן סמוך. חשבתי שמדובר במבצע צילומים קבוצתיים או משהו בסגנון והתעלמתי. בפעם השנייה התכונה של הקהל מסביבי החלה להתעצם ולכן פניתי לעזרה משני אוסטרים חביבים. רגע לפני שעלתה הכתובית גם באנגלית, הם הספיקו לתרגם לי: "שימו לב, סופת ברד צפויה בעוד חמש דקות". מה? ברד? סופה? כמה? למה?
שתי דקות אחרי השער של בסטיאן שווינשטייגר, זה הגיע. לא ברד, אבל מקלחת אדירה של גשם. בעוד רבים מהמקומיים פתחו שקית ניילון פלאית בגודל של חמישה סנטימטרים על חמישה סנטימטרים והוציאו ממנה שקית יותר גדולה שמשמשת למעשה כלבוש הגנה לכל דבר, אני נמלטתי לתא השירותים הכימיים הקרוב ביותר. לצאת ולהירטב כהוגן, או להישאר יבש ולהסניף סרחנה של שווארמה ודונר קבב מעורבבים בשתן? דילמה לא פשוטה. הגגות המעטים באזור כבר היו תפוסים והחלטה הייתה צריכה להתקבל כאן ועכשיו. מהמשחק, שאז היה מצוי בסביבות הדקה ה-30 שלו, שכחתי לגמרי.
אחרי שתי דקות בתא המצחין החלטתי שדי. גם ללא כל הבנה ברפואה או בגוף האדם, הייתי משוכנע שכל שנייה נוספת בשירותים הכימיים עלולה להזיק לי בטווח הארוך. נמלטתי מהפן זון כל עוד נפשי בי ומצאתי מכסה, ביחד עם עוד עשרות אנשים, מתחת לגג של בניין סמוך. הייתי סחוט והחלטתי לטעום טיפה מהמצח. מלוח, זו זיעה. הללויה.
רק לא להזכיר את המילה האסורה
מה שהתחיל בשוויץ כמזג אוויר לא יציב, נמשך כאן עם מזג אוויר משוגע. לי לא סיפרו מעולם שאוסטריה היא ארץ טרופית, אבל בימים האחרונים היו כאן למעלה מ-30 מעלות ואתמול פתאום החליטו העננים להמטיר מילימטרים במשך שלוש שעות. היום חזר על עצמו אותו הסיפור ובזמן הגשם הראשון היה עדיין חם וממש לא מגניב. על ההתפתחויות במשחק ניתן היה להבין דרך שאגות אלפי האמיצים שנשארו מרותקים למסכים. רעש חזק שווה הזדמנות לטורקיה, רעש חלש מגיע מכיוון הגרמנים שהיו במיעוט משמעותי.
השריקה למחצית הביאה באורח פלא גם להפסקה בגשם. חזרתי לפן זון מעודד מכך שהצלחתי להימלט מהתופת הקודמת של והתקדמתי לכיוון בניין קטן בן שלוש קומות, בו התמקמו להם אנשי תקשורת שמפאת החוסר במקום התחלפו מדי כמה דקות. אחד יוצא, אחר נכנס. אחד שווה אחד, אלא אם כן את עיתונאית ממש יפה. מסתבר שגם כאן קשה להגיד להן לא, ולעזאזל כל מי שחיכה עד עכשיו בתור.
כרבע שעה בתוך המחצית השנייה, אני חושב שזה היה בערך הזמן שעבר, כיבוי אורות. אין משחק, הסופה מתקרבת וכדאי שתעופו מפה. כמה דקות אחרי שהופסק השידור, גם החלה להתנגן ברמקולים קלטת שקוראת פעם אחר פעם בכמה שפות, "אתם מתבקשים לעזוב את הפן זון, אתם מתבקשים לעזוב את הפן זון...". וינה עברה לנוהל חירום. הגשם והרוח הפציצו בגדול.
למרות הימצאותם של למעלה מ-20 אלף צופים שהגיעו לחגוג, את האטרף האמיתי סיפקו אנשי הביטחון. דחיפות, לחץ, צעקות. "תצאו מכאן, תצאו מכאן...", הם חזרו ונבחו על אלו שניסו למצוא מכסה במרפסת של אותו בניין קטן. עיתונאי פולני כמעט והתקוטט עם איש במדים ואוהד גרמני עשה אמבטיה בשלולית קטנה בעזרתם האדיבה של המאבטחים.
ברגעים הללו הברירות הסתיימו והתחיל סרט חדש. "בן זונה" אף אחד לא מבין, אבל אם בטעות ייפלט לי "נ...י" לכיוונו של שוטר? לרכבת ומהר באמצעות המקצוע שראוי להיות אולימפי ריצת 500 מטרים בגשם, בקפקפים שיצאו מהאופנה אחרי קיץ 2005. ב-CNN השתמשו במילה "כאוס" והוסיפו דיווח על שני פצועים. בסופו של דבר, גם הכתב של רשת החדשות נזרק מהבניין בו נמצאו העיתונאים.
לפני המונדיאל ב-2006 ערכנו בוואלה! פרויקט בו כל אחד נדרש לספר על משחק הכדורגל הגדול אותו פספס. עכשיו שמעתם את הסיפור המעודכן שלי. על התוצאה במשחק התעדכנתי אצל זוג גרמנים מבוגרים ברכבת. לא כובשים, לא דקות, כלום. לו יכולתי להחזיר את הגלגל אחורה, האם הייתי עושה משהו אחרת? בחיים לא. אולי בעצם רק סוגר את החלון בחדר במלון.