המוני דופק

פתגם ידוע מספר כי כשספינה טובעת, כל העכברים בורחים. הפועל תל אביב גם היא סוג של ספינה טובעת. האוהדים אולי מעדיפים לטמון את הראש בחול ולהאמין כי יום יבוא והמשיח יגיע עם מרצדס לבנה מלאה בשטרות של 200 יורו, אבל יש כמה שכבר התעוררו. כאלו שהלכו לראות את האנדרטה לזכר ספינת הכדורסל האדומה שטבעה בבושת פנים ליד נהר הירקון. כאלו שמפחדים כי המים, שכבר החלו מחלחלים אל סיפון הספינה האדומה מהכדורגל, יטביעו כל חלקה טובה וימוטטו את הרציף עליו כולנו עומדים ומתנדנדים, חולים וירקרקים מבחילה.

העכברים של ספינת הפועל תל אביב הם מיוחדים במינם. הם אינם בורחים כשהספינה שוקעת וטובעת. הם נשארים למטה. בתאים המפויחים והרועשים. העכברים של הפועל תל אביב, כך אומרים, נשארים להם ספונים בחדרי חדרים, נהנים משיכרון הכוח הרגעי אשר זוכה לו העכבר בשעת מבחן. בעוד הם מכרסמים להם פירורים מהרצפה, הם כלל לא רואים כי כרסומיהם שלהם פוערים חורים גדולים יותר ברצפת הספינה. מחדירים עוד ועוד מים. מורידים את הספינה יגון שאולה.

קשה עד בלתי אפשרי לנסות ולהתחיל להסביר את המצב בהפועל תל אביב לאשורו. האינטרסים הסבוכים, האינטריגות, הרצונות הצולבים, האמוציות של האוהדים, השמחה לאיד של השונאים, כולם הופכים את משימת הדלקת האורות על מסך הברזל לבלתי אפשרית. הסיפור מתחיל במשרדי כתר פלסטיק בהרצליה פיתוח. שם יושב אדם, סמי סגול שמו, איש עסקים מצליח, שבדרך לא דרך התגלגלה אליו קבוצת כדורגל. אימפריה, לא אימפריה, זה בכלל לא מעניין. העיקר שבליין החדש של כיסאות גן לא יהיה קו אלכסוני לא במקום. לאחר כמה שנים של השקעה לא מובנת באיזה הובי של חבר קרוב, מוישיק תאומים, לסמי נמאס.

המשוגעים האלה של מוישיק כבר הגיעו אליו פעמיים למשרדים. הם צועקים ומשתוללים, הנביילס, מה הוא צריך את זה על הראש? מוישיק כבר הודה פעם כי נכשל בניהול ההובי שלו והרי למקום בו אדם נכשל פעם אחת, הוא לא ממהר לחזור על תקן המושיע. כך נוצר מצב מעניין. בכל חברה או עסק כלכלי, ברור כי גם אם כל העובדים יהיו משכמם ומעלה, במידה ולא תהיה התערבות ישירה והתעניינות מצד המנהל הראשי, שום דבר לא ידפוק כמו שצריך. בהפועל תל אביב הביאו שכירים לנהל עסק שמשפיע על חייהם של מאות אלפים, והבעלים המשיך להתעסק בפס האלכסוני או האנכי שבכיסאות הפלסטיק הלבנים.

הסיפור של אותם אנשים, להלן קבוצת הניהול של מוני הראל, מעניין אפילו יותר. זה דאג להציב תקציב סביר פחות או יותר במהלך השנים. העמיד קבוצה ראויה יחסית. זכה באיזה שני גביעים וחשב כי עשה את עסקת חייהם. הראל את שחר בן עמי, ולמי שעדיין לא הבין, מדובר בשניים שהם בעצם אחד. זוג בלתי נפרד. הנזל וגרטל של הכדורגל, ניהלו את הקבוצה על מי מנוחות. עשו כמה עסקאות מעניינות, הביאו מאמן שעל הדרך יכול לפרסם באירופה את המותג המצליח "בן זונה" או בספרדית "פוטה מאדרה", שאותו במקרה, רק במקרה, מייבא לארץ, מוני הראל.

הראל את בן עמי ידעו כי בתום התקופה שלהם כמנהליה של הפועל תל אביב, הם יוכלו לקנות את הקבוצה במחיר מבצע של כ-20 מיליון שקלים, פחות או יותר, תלוי במדד וגובה הריבית. ככל שנקפו הימים והדד-ליין למסירת הקבוצה התקרב, הם לא הצליחו להשלים את ההשתלטות, אז כנראה, ככה זה התפרש בעיני המתבונן מבחוץ, הם פנו לרעיון מדהים: למה שלא ניצור אווירת משבר, אווירה בה גם מנהלים כושלים כמונו נראית כמו מושיעים, ונזכה איכשהו בקבוצה. נרעיד את אמות הסיפים עד כדי כך שכמה אוהדים שבורי לב יטרחו ויגיעו להרצליה פיתוח וישברו כמה עציצים במשרדים של סמי סגול, ואז אולי, רק אולי, נקבל את הקבוצה בחינם. זה אולי קצת בדיוני, אבל את השורה התחתונה גם הדמיון לא יכול היה לחזות. הרי סמי, שבמילא לא ממש מתעניין בצעצוע שמוישיק הביא לו, רוצה רק שיעזבו אותו בשקט עם הכדורגל הפרימיטיבי הזה.

ואכן, בלי הכנה מוקדמת, התחיל משבר. מוני הראל הכריז בפני כל מיקרופון וטייפ ריקורדר שרצה לשמוע אותו כי הוא מאס בחיי הכדורגל והוא הולך הביתה ללקק את הפצעים משלוש השנים האחרונות. שחר בן עמי רמז כי בקצב הזה הפועל תל אביב תאלץ לשחרר שחקנים בכירים. בעיתונים החלו הדוברים מטעם לבשר על אווירת משבר. "הספינה טובעת", זעקו הכותרות. אפילו חברים מגרמניה הגיעו עד לארץ הקודש, אולי בגלל רגשות האשם, והחלו לדבר על קניית הקבוצה. האוהדים בינתיים אכלו בעיקר את הלב. הבעלים ניקה את שברי העציצים במשרדים בהרצליה פיתוח. ורק הראל את בן עמי חייכו וידעו כי בסוף המשבר יצאו עם קבוצת כדורגל בחינם. תוך פחות משבועיים הם הפכו ממנהלי כדורגל כושלים, למושיעים.

ישועה? לא בטוח. אחרי שכל הסערה (או הספין) תירגע, נשאר כולנו עם מוני הראל ושחר בן עמי כבעלי הפועל תל אביב החדשים. תקציב של 30 מיליון שקל בחמש השנים הקרובות, זה מה שכנראה שכנע את סמי ומוישיק לתת להם בסופו של דבר את הקבוצה. בחינם כמובן. ומה עם האוהדים אתם שואלים? הם ימשיכו לבוא, ימלאו את בלומפילד "בקור וגם בחום" ורק מדבר אחד תדע נפשם הרצוצה עונג. רק פרט קטן וכביכול בלתי חשוב יעודד את רוחם המושפלת. החולצה האדומה שתתרוצץ על הדשא של בלומפילד תהיה נטולת סמל מעיק ומעצבן. לא יהיה עוד "כתר" בסמל.

אך מעבר לשינוי הסמלי שבמדי הקבוצה, שינוי קוסמטי אך חשוב, לא השתנה משהו מהותי בקבוצה. כשהפער התקציבי מבית"ר ירושלים ממשיך לעמוד על עשרות מיליונים, זה לא ממש משנה אם הקבוצה שבאחריותך העמידה תקציב של 20 מיליון, 30 מיליון או להבדיל 10 מיליון. הרי אין ממש הבדל בין שלומי ארבייטמן לעדן בן בסט מלבד כמות האנשים שגוזרת על חשבונו של אותו שחקן את הקופונים, וכמובן עוד כמה מאות אלפי שקלים מתקציב המועדון.

הפועל תל אביב, המועדון, הסמל, האימפריה, לא יכולה לנשום עכשיו לרווחה. הפועל תל אביב כמובן לא ניצלה. החזרה של מוני את שחר למרכז הבמה (למרות שיש בכלל ספק אם אי פעם פינו את הבמה) לא אמורה לשמח את ציבור אוהדי הפועל. העובדה כי יהיה להפועל תל אביב תקציב של 30 מיליון שקלים בעונות הבאות לא יכול וצריך להרגיע את האדומים המפוחדים. מוני הראל כבעלים של הפועל תל אביב זה לא יותר מנקודת ציון עצובה שתיכתב בספרי ההיסטוריה ובה יירשם "היום בו יכלה הפועל תל אביב לצאת באמת לדרך חדשה, דרך נקייה, דרך חיובית אבל בסופו של דבר בחרה להישאר עם האינטריגות, התככים, האינטרסים הלא ברורים והניהול הכושל". ניפגש, אולי, בחגיגות הגביע של עונת 2009/10, כי רק זה מה שנותר לנו. שאריות של כבוד עצמי.