שקט של בית קברות עמד באוויר

מצטער שנעלמתי בלי להודיע. אני מקווה שהואלתם לחכות ולא יצאתם לחופשה – בני סכנין כן, ושבת בסכנין בלי כדורגל נורא עצובה (לפחות לי). להלן פוסט סיכום של העונה, מחולק לשלושה. בעקבותיו יבואו רק עוד שניים, ודי.

אני אוהב אותך בעת הניצחון

"אני אוהב אותך בעת הניצחון
האהבה חייה אינם ארוכים
בצל התבוסה"

- נזאר קבאני, המשורר הלאומי הסורי, "אני אוהב אותך בעת הניצחון", 1973

"אתה בא לצומת שפרעם?". שחקן ערבי צעיר ואלמוני, במהלך חיפושיו אחר טרמפ הביתה, פנה בשאלה למאור בוזגלו, שחקן יהודי צעיר, לא מוכר מדי, שעמד להיכנס לרכבו. זה היה בסוף הקיץ, באימון שערכה הקבוצה בשטחי המרעה של ירכא בשבוע האחרון שלפני פתיחת העונה האחרונה. עיתונאי ערבי שעמד בסמוך התערב ותיקן, "אומרים 'עובר ב-', לא 'בא ל-'", ושלח את בנו להביא לבוזגלו מוסף ספורט של אחד העיתונים, מוסף שעסק מן הסתם בתחזיות לקראת העונה הקרובה וקבע, באופן טבעי למדי, שסכנין – כעולה החדשה, כקבוצה הענייה ביותר בליגה, כמועדון שנעדר מגרש אימונים משלו – הינה מועמדת בטוחה לירידה. באותו שבוע, כשנשאל בערוץ הספורט אם סכנין תשרוד, אבי מלר יכול היה להפטיר רק, "הלוואי". ליהודי צעיר שעבר לסכנין באותו שבוע כדי לעקוב אחריה במהלך העונה היתה זכות לצפות רק לסיפור הישרדות הירואי – או לירידה.

הילד העגלגל ניגש לבוזגלו ושב לאביו בפנים קורנות, אלא שאת פני חברו לקבוצה נאלץ בוזגלו להשיב ריקם. אין לו מושג איפה הוא עובר, הוא הסביר, הוא סומך על ה-GPS – ואת ירכא הוא מצא ב-GPS רק בקושי. ללמדכם שהמגרש בירכא אינו רק שכוח-אל, הוא גם שכוח-GPS.

מקץ תשעה ירחי עונה ו-33 מחזורי ליגה, בוזגלו וחבריו השיבו את סכנין למפה שממנה נראה היה שנמחקה אך לפני שנתיים. כשירדה אז לליגה הלאומית, רבים ציפו שתלך בדרך כל קבוצה ערביה או פריפריאלית שמבקרת בליגת העל, ותמשיך את הנשירה מהליגה הבכירה בצלילה לתהומות הנשייה. אלא שמתוך ההריסות היא מצאה מאמן, מנהיג וזהות חדשים ושבה לליגת העל, ובקיץ שעבר היא אספה מהלקט, הפאה והשכחה שזנחו יתר קבוצות הליגה כדי להרכיב סגל ששם ללעג קבוצות עשירות בהרבה.

באותו סוף שבוע פותח של העונה היא הדהימה את מכבי חיפה בביתה וזינקה לצמרת, וכנגד כל הציפיות נותרה שם לכל אורך העונה. לא רק בליגה היא התעלתה על עצמה: היא הגיעה עד גמר גביע הטוטו שם נכנעה למכבי חיפה, ובגביע המדינה היתה רחוקה רק מספר בעיטות עונשין מלהדיח את בית"ר ירושלים, שכעבור שלושה חודשים זכתה בו. גם בליגה התקשתה בית"ר מול סכנין, שהיתה הראשונה לנצח את האלופה והיחידה לנצח אותה פעמיים מבלי להפסיד לה ולו פעם אחת.

באופן אירוני, גודל הישגיה בא לידי ביטוי באכזבה מהם. במשך חודשים סירבו בקבוצה להכיר בכך שהם קבוצת צמרת, כאילו מעלילים על הטבלה – בניגוד למאמר הקלישאה – שהיא משקרת. אבל מרגע שנחשף שהשקר קטוע-גפיים – ושהקבוצה לא – פשטה ברחבי דוחא התחושה שהשתייכות הקבוצה לליגת העל היא זכותה ההיסטורית והטבעית של העיר. כשתחת החשש לשוב ללוד ועכו החלה לנבוט התקווה לטוס לאירופה, נאלצה גם הקבוצה, על כורחה, להתאים את מטרותיה. וכך אירע שמתוך ברית הנישואין בין הקבוצה לאוהדיה נולד העונה תינוק שהיה גדול מדי עבור העריסה שהוכנה לו. אף אחד לא ידע איפה להניח אותו, או איך ליישב את הבלבול: האוהדים כעסו על השחקנים שלא התאמצו דיים להעפיל לאירופה ובקבוצה כעסו על האוהדים שהדירו את רגליהם מהיציעים והוכיחו, באופן ייחודי וחסר תקדים, שהם טובים לזמנים הרעים אבל לא לזמנים הטובים.

הישרדות, בכל אופן, זאת לא היתה. תחתיה מציע ז'רגון תקשורת הספורט קלישאה אחרת: על עולה חדשה שנמנעה ממאבקי התחתית נהוג לומר ש"תקעה יתד" בליגת העל. אלא שהקבוצה הערבית היחידה בליגה יודעת שהשורש המורה בערבית על תקיעת יתד משמש גם בביטוי "מחנה פליטים", ושבריק המשפטי-כלכלי שבו מתקיים הכדורגל הישראלי, הצלחתה נזילה כמו החוזים שאינם מגבילים את שחקניה. שכן הצלחתה הגדולה של סכנין שיבשה לא רק את דעת אוהדיה, כי אם גם את תוכניותיה לעתיד. כל ניצחון שהשיגה היה ניצחון פירוס: הוא רק זרע את זרעי חורבן הקרב. כבר מאמצע העונה החלו גורמים שונים לבחוש וספוקלציות לרחוש, ותשומת הלב הוסטה ממעללי השחקנים על המגרש לתעלולי סוכניהם מחוצה לו. מעולם לא היה סיכוי שבוזגלו הנוצץ יישאר, אבל אם בחורף נודע שסכנין תאבד את מיטב פועליה השחורים – את עמוד השדרה שלה במגרש, קרופניק בהגנה, קולמה בקישור ויבוריאן בהתקפה – עם בוא האביב התחוור שגם צוות מאמניה האפורים, כביכול, נבזז.

מה ערכה של העונה ההיסטורית של סכנין, אם כן, אם היא אינה מצליחה למנף אותה לעתיד טוב יותר? אפשר שערכה לא משתרע מעבר להווה, אלא שבחודשים האחרונים של העונה סירבו בקבוצה "לחיות את הרגע" וליהנות ממנו – הם היו עסוקים מדי ברגע הבא. אם סכנין – שההרים שמדרום לה הופקעו על ידי הצבא, ולדברי דובר העיריה גוזלים מבני העיר את נקודת התצפית היחידה עליה – היא עיר בלי פרספקטיבה, בני סכנין היא קבוצה שאין לה פנאי לרטרוספקטיבה. וכך, הרבה לפני שנגמרה העונה הנוכחית נאלץ מאזן גנאים, תחת מעטה של חשאיות, להתחיל בהכנות לקראת העונה הבאה בידיעה שבין אם יצליח ובין אם ייכשל – הוא יחזור לאותה נקודה סיזיפית גם בעונה הבאה.

מאגרי האנרגיה של גנאים בלתי נדלים: הבטריות בטייפ מתעייפות הרבה לפניו, וב-11 בלילה הוא היה שמח להמשיך ולדבר בעוד שאני הייתי זה שביקש שנשלים את הראיון בפעם אחרת. אבל העייפות והזקנה ניכרים בפניו כשהוא צופה, בריאליות קרה, כמעט כנועה, שסכנין לא תשרוד לאורך זמן בלא תמיכה משמעותית מקופתה המרוששת של העיריה או אוליגרך מחמד משלה. ישועה לא נראית באופק, ובהיותם בנחיתות כלכלית מובנית, המרדף שלהם חסר תוחלת כשל אכילס, שהחל בפיגור לעומת הצב ומצליח להתקרב ואף לסכן את יתרונו לפרקים, אבל עוד לא עקף אותו.

ייתכן שהפרדוקס של זנון אינו מיטיב לתאר את המצוקה של סכנין – שהרי הם פגיעים בהרבה יותר מאשר בעקבם – אבל באימון בוקר אחד בשבוע האחרון של העונה, תשעה חודשים וקצת אחרי האימון הראשון שבו הייתי, חשבתי על פילוסוף יווני אחר. על גדרות האצטדיון עוד התבדרו השלטים שנתלו לכבודו של אלישע לוי בשבת הקודמת, במהלך ההפסד 2:1 לאשדוד, חלקם קרועים, כולם מרופטים. אחרים שכבו על הרצפה, לא רחוק מהדשא שמנהל האיצטדיון הבטיח בקרוב "לקרקף". בזמן שהשחקנים התארגנו בחדר ההלבשה, שקט של בית קברות עמד באוויר. בוזגלו, בנון וסורמה עלו לדשא לפני כולם והחלו להשתעשע בכדור. הם עמדו על קו הרחבה וגלגלו את הכדור לעבר קו האמצע, מנסים לווסת את עוצמת הבעיטה כך שהכדור ייעצר בדיוק עליו, או קרוב ככל הניתן. תחת שמש קופחת, ההווה נזל אל תוך העתיד הלא ברור שלעברו התגלגלו הכדורים.

בוגדן אפוסטו הרומני התהלך בכפכפים על הדשא ודיבר בפלאפון, מתכנן את חופשתו הקרובה. כשסיים התיישב על הספסל ליד יאיא פטי הקונגולזי, שהקפיץ כדור ודיבר על כך שהוא מצפה לחופשה בקונגו, אבל גם דואג מכיוון שג'ון קולמה הקולומביאני מיועד לעבור למכבי חיפה. אפוסטו, מצידו, עסק בזר גנאי חדש שהוחתם, וכשעיתונאי שישב בקרבת מקום ציין שאותו גנאי זכה בתואר שחקן השנה בארצו הוא השיב לעומתי, "ידידי, אתה יודע מה זו הליגה הגנאית? אפילו אתה יכול לפתוח שם בהרכב". כעבור שבוע נודע שהזר הגנאי עתיד להחליף את אפוסטו עצמו; חברתו החלה ללמוד עברית באולפן לקראת שנתם השנייה בישראל, אבל המאמן החדש הודיע לו שהוא אינו רצוי.

ובינתיים, כשפטי ואפוסטו חדלו משיחותיהם ובוזגלו ובנון וסורמה ממשחקיהם והאימון החל, נפרדתי גם אני, ממהר לעוד ראיון. רגע לפני שיצאתי משערי דוחא, הסתובבתי פעם אחת אחרונה כדי לצפות ב-20 ומשהו יחידים רצים כקבוצה באחת הפעמים האחרונות בעונת 2007/08, ובכלל. נזכרתי בהרקליטוס והבנתי שלא רק לאותו נהר אי אפשר להיכנס פעמיים, גם לא לאותו אצטדיון. אבל אחרים ינצרו מן הסתם רגע אחר, דרמטי קצת יותר.

(עד כאן חלק א', המשך יבוא מחר)