לוזון מתרחק מהיורו

נסיעה מקצה וינה לאצטדיון ארנסט האפל כרוכה בהחלפת שלושה קווי רכבות, אבל עבור אנשים מסוימים גם בזיכרון נסיעה באוטובוס לבלומפילד, בערבו של יום חול. למה נסיעה של למעלה מעשרה קילומטרים בעיר בת למעלה ממיליון וחצי תושבים, גוזלת בערך את אותה כמות זמן הכרוכה בהגעה ממרכז תל אביב לבית המקדש ביפו, למרות המרחק הקטן בהרבה?

הרכבת התחתית בעיר הבירה האוסטרית התבררה בינתיים כתענוג, אם לשים בצד את החום הכבד שהוא לא חלק מהסצנה כאן לאורך כל השנה. חמישה קווים מרכזיים של הרכבת התחתית מכסים חלק גדול מהעיר ועל פני הקרקע נעה לה התחבורה הציבורית בצורה של אוטובוסים ורכבות חשמליות. U2, כשם הלהקה, הוא הקו שאחת משתי התחנות הסופיות שלו היא stadion. כמאתיים מטרים מארנסט האפל.

לפני כמה ימים, למשל, נסעו על הקו הזה אלפי אוהדים קרואטים, שהחזיקו פחיות בירה ביד ולא היו צריכים לדאוג לחנייה או לנהג תורן. ביחד איתם התערבבו על הקרונות נשים מוסלמיות עם כיסויי ראש, בנות עשרה מקועקעות ומעוטרות בעגילים בכל מקום אפשרי בפרצוף, ילדים בעלי מראה הודי או פקיסטני שמדברים גרמנית שוטפת, ועיתונאים מכל העולם שהגיעו לסקר טורניר שעד עתה מגשים את חלומו של כל מי שמבקש כדורגל אטרקטיבי. זוהי וינה על קצה המזלג. עיר גדולה שמרכזת מהגרים חדשים וישנים, עיר מלאה בחנויות, מוזיאונים, בתי מלון ובתי מגורים, ואם לגעת בנושא לשמו התכנסנו, עיר שדרך ההגעה לאצטדיון הגדול ביותר שלה, פשוטה, נוחה ויעילה עד כאב.

אחד מהמראות הבולטים ביורו הוא של אוהדי נבחרות שמתעדים את הקהל היריב או אפילו מצטלמים עם נציגים שלו לתמונה ידידותית שתהווה מזכרת מהטורניר. המבוקשים ביותר הם הצבעוניים ביותר. כמעט כל הולנדי היה שווה תמונה למזכרת בזכות הדמיון המתפרע בתלבושות ובאיפור. גם חבורה של חמישה ספרדים בתחפושת של מטדורים, להקת פורטוגלים עם תופים ומצילתיים או אוסטרית חתיכה שציירה על פניה את דגל אחת מהנבחרות ויצאה לרקוד עם האוהדים ברחוב.

לא מעט מהאוהדים ביורו הם תיירים מ-א' ועד ת' ואין הבדל בינם לבין אלו שנחתו כאן כדי להתרשם מיצירות אומנות במוזיאון. קרנבלי אוהדים מעורבים הם יפים וצבעוניים, אבל פעמים רבות הם גם משוללי אמוציות או כל זיכרון לדם רע. לאופ"א זה בוודאי מתאים וכך גם לכוחות המשטרה. האיטלקי רוקד עם הספרדי, השוויצרי מבקש תמונה עם ההולנדי. אין חלונות שבורים, אין קטטות המוניות אל תוך הלילה. יורו 2012 - בקרוב חבילת התיור המומלצת למשפחות ולקבוצות גרושים-גרושות בני 50 פלוס.

לפני כשבוע וחצי שאלו אותי באחת מתחנות הרדיו אם אחרי מה שראיתי כאן, ישראל יכולה לארח את היורו. צחקתי קלות ודחיתי את ההצעה בנימוס. יום לפני זה נכנסתי לחניון תת קרקעי ושלטים אלקטרוניים כיוונו אותי למקום חנייה פנוי, באחד מהימים שלאחר מכן עמדתי בתור של מה שנראה לי כאלפיים אנשים, שהמתינו בסבלנות ובשקט מופתי לרכבת אחרי משחק. כשהטלפון הסלולארי שלי צלצל, הרגשתי שהפרתי את הסדר. דוגמאות נוספות יש בשפע, אז מה אני אמור לענות?

חוץ מאנגלית, שלא ברור כיצד אוקראינה תסתדר איתה בעוד ארבע שנים, אין לנו הרבה. לא אצטדיונים, לא מספיק בתי מלון, לא סדר, לא מזג אוויר וכאמור לא רכבת תחתית שמביאה אותך עד האצטדיון. בעצם כמעט אין לנו כלום. הכדורגל שלנו מלא בעסקונה, תמיד אנחנו מרגישים שעובדים עלינו, יש לנו שני אצטדיונים ראויים בכל הארץ ובכלליות הכל חרא. אבל תתפלאו, זה החרא שלנו ומחו"ל הוא מריח נפלא, אם מורידים את ההתנהלות והפעולות של אבי לוזון, שמסריחים בכל פינה אליה אפשר להגיע בכדור הארץ.

למי שסובל מרמה גבוהה של שנאה עצמית מומלצת נסיעה של שלושה וחצי שבועות לטורניר כדורגל בחוץ לארץ. לא לפגע וברח של שני משחקים עם מלון בפנסיון מלא במרכז העיר, אלא לכל הטורניר, פלוס הימים בהם אין משחקים. לרדוף אחרי רכבות, לבקש צ'יקן ולא פורק, להתמודד עם פקידים שלא מדברים אנגלית, להרוויח בשקלים, אבל לשלם ביורו. פתאום אתה עוקב בעניין אחרי מעללי טוטו תמוז בעולם הגדול, פתאום אתה מגלה את CNN, פתאום באמת אין מקום והרגשה כמו בלומפילד ביום שבת אחר הצהריים. לאן נעלמה הציניות? היא תשוב עם הנחיתה בנתב"ג.