רק מאמנים זרים יושיעו אותנו

רוסיה היא המדינה הגדולה ביותר בעולם מבחינת שטח, והתשיעית מבחינת כמות האוכלוסיה. ההיסטוריה שלה, גם התרבותית וגם הספורטיבית, מפוארת. למרות זאת, את כל הקבוצות המובילות של רוסיה, ברמת הנבחרות והמועדונים, מדריכים מאמנים זרים: חוס הידינק הוביל את נבחרת הכדורגל לחצי גמר יורו 2008, דיק אדבוקט לקח עם זניט סנט פטרסבורג את גביע אופ"א, דייויד בלאט הדהים כשהוביל את נבחרת הכדורסל הכושלת של המדינה לזכיה באליפות אירופה ב-2007 ואטורה מסינה קטף בשלוש השנים האחרונות שני תארי יורוליג עם צסק"א. המאמנים הזרים נחתו ברוסיה בזכות האוליגרכים, אבל גם מפני שהרוסים היו ענווים דיים כדי להודות בבעיותיהם. מאז התפרקות ברית המועצות, לא הצליחו קבוצות הספורט הרוסיות להגיע להישגים, על אף הכישרון הרב. זה לא קרה רק מפני שהבסיס להצלחה הסובייטית היה אוקראיני (בכדורגל) וליטאי (בכדורסל), אלא גם משום שהמאמנים לא היו מספיק טובים. אנשי מקצוע מובילים כהידינק, אדבוקט, בלאט ומסינה שינו זאת והצליחו למצות את הפוטנציאל.

במדינה אחרת, במזרח התיכון, ששטחה קטנטן ושמספר תושביה עומד על שבעה מיליון בלבד, לא מצאה אף קבוצת ספורט לנכון להעסיק בעונה שעברה ולו מאמן זר אחד, בשתי הליגות הבכירות, בכדורגל ובכדורסל. נבחרת הכדורגל המקומית, אחת מקבוצות הספורט הכושלות בעולם, מעסיקה מאמן זר רק לעיתים רחוקות. מהו ההסבר שנותנים כאן לתופעה המוזרה? מאמנים זרים, כך מסבירים לנו פעם אחר פעם, אינם מבינים את "המנטליות הישראלית". חוס הידינק, למשל, כבר הבין את המנטליות הקוריאנית, האוסטרלית והרוסית, אך הישראלים הם עם מיוחד, שונה מכל העמים. מה מבדיל אותנו מאחרים? אותו שילוב חמקמק ומלא ניגודים, שמשלב הערצה מתבטלת לגויים ולאורחותיהם יחד עם לגלוג על שמרנותם וחוסר הגמישות שלהם. כולנו אותו ישראלי שמתפעל מהסדר שבו מתנהל התור למתקן השעשועים בלונה פארק אירופי, ואז עוקף את כולם. כולנו מאמן כושל שהתפטר לפני שירד ליגה, ואז מותח ביקורת קשה על בכירי המאמנים והשחקנים באירופה בשידור טלוויזיה. מאמנים זרים ייכשלו כאן לא בגללם, אלא בגללנו. אנחנו דפוקים, לא הם.

אלא שבשלב מסוים נכיר בשגיאתנו. נכיר בכך שדרור קשטן לא באמת יכול לחולל מהפך בכדורגל הישראלי. גם לא ההוא שאימן את צ'לסי, וגם לא היורש הפוטנציאלי, שלקח שלוש אליפויות עם מכבי חיפה. כולם נטועים במציאות המקומית עמוק מדי, כולם יושבים באותם בתי קפה, כולם שקועים עד צוואר באינטריגות, כולם לא יעזו לסנן שיחה מאופירה. כולם, במילים אחרות, מפתח תקווה, גם אם במקרה נולדו בכפר סבא או בנתניה. וגם אם ישראל תשתחל איכשהו למונדיאל הבא, זה לא יקרה בזכות עבודה שיטתית, שתהיה שונה מכל מה שהכדורגל המקומי מייצג, אלא עקב הגרלה קלה. דמיינו לעצמכם מה היה קורה אם נבחרת ישראל היתה פוגשת בטורניר גדול את רוסיה – לא זו ששיחקה מולנו במוקדמות, אלא הקבוצה שעברה תחת ידיו של הידינק תהליך מרשים. אם להסתמך על התצוגה של ארשבין וחבריו מול הולנד, יש סכנה שההפרש במשחק יהיה דו ספרתי.

רק מאמנים זרים יוכלו להושיע את הכדורגל המקומי. בבוגרים, בנבחרת הצעירה, גם בנוער ובנערים. כאלה שימונו על ידי המאמן הראשי, של הנבחרת הלאומית, ויישמו קו מקצועי שהוא יכתיב. לכל הפחות, הם יחליפו מילה עם המאמן הלאומי, בניגוד לדרור קשטן וגיא לוי, למשל. זהו צו השעה עבור מדינה שענף הספורט המרכזי שלה כושל כל כך. ולא, אין הכוונה להימור חד פעמי, פעם ב-15 שנה, שאחריו זונחים את הרעיון, אלא לבחירה שנובעת מהבנה שיש לנו מה ללמוד. אחרי הכל, על המאמנים שנטעו כאן את יסודות הכדורגל נמנו שמות כג'ק גיבונס, גיולה מאנדי ומילובן צ'יריץ'. פעם התייחסו כאן לאגדה היוגוסלבית, זלטקו צ'ייקובסקי, שהגיע להפועל חיפה, כאל אלוהים. כנראה שאז, בשנות ה-50 וה-60, לא היינו רק צעירים ותמימים יותר, אלא גם נכונים יותר ללמוד.

אבל מאז כל זה השתנה. דמיינו, למשל, מה היה קורה אם דיק אדבוקט היה נוחת בישראל. כולם היו מזכירים את הכשלון שלו בדרום קוריאה, את העובדה שהתגלגל עד איחוד האמירויות ושרד בקושי חצי עונה בדורטמונד. הפרשנים היו ממהרים לפסוק שהגיע כדי לגזור עלינו קופון ולצאת כאן לפנסיה. מאמנים היו מרכלים מאחורי גבו, במקום להתייצב לאימונים עם פנקס ועט. איש גדול וקרח היה מרעים עליו בקולו באולפן טלוויזיה, איש שמן עם קיסם היה פוסק שאין לו מושג. כשחושבים על החוויה שהיתה מנת חלקם של אנשי מקצוע משובחים כריצ'רד מולר נילסן ולואיס פרננדז, אולי כדאי לחסוך את הסיוט מיורשיהם הפוטנציאלים.