שוב בא מאהבה

את המשחק הראשון בסדרת הגמר האחרונה ראיתי במהלך נסיעת עסקים לארצות הברית, יחד עם כמה חברים והמשפחה של אחד מהם, שגרים בפיניקס בחודשים האחרונים. אחד מבני אותה משפחה היה הבן הגדול, ילד חביב כבן 6, שאיתרע מזלו להיות גם אוהד נלהב של הלייקרס. אני מודה, בתחילת המשחק לא ממש ידעתי איך לאכול את הבחורצ'יק ואת ההתלהבות הגורפת שלו אחרי כל סל של הקבוצה האהודה עליו. כן, היה פה משחק גמר NBA בטלוויזיה ורק יומיים לפני כן כתבתי פמפלט שלם על כמה אני שונא את הלייקרס (עוד עליו בהמשך), אבל עדיין לא הצלחתי להידבק בהתלהבות שאחזה בו. אלא שזה לא לקח יותר מכמה דקות, עם יתרון של בוסטון והילד שזרק שקובי גדול כמו ההוא משיקגו (מצטער, אני חושש שאם אני מזכיר את שניהם באותו משפט המחשב שלי עשוי להתפוצץ) כדי לגלות שאני מזיע בכפות הידיים בכל פעם שקובי נוגע בכדור, חושב על מוות כשפול פירס מורד מהמגרש נאנק מכאבים וצועק בקולי קולות אחרי כל סל של הבחורים בירוק. אני חושש שאם המשחק היה נמשך עוד כמה דקות, הייתי צריך להחזיק את עצמי כדי לא להתחיל לדבר טראש טוק עם הילד. כי כנראה ככה זה עם ספורט - גם אם אנחנו רואים את השלושים מהצד הלא נכון של הגבעה, אף פעם לא ממש נתבגר.

ב"קדחת הדשא" של ניק הורנבי (נהוג להגיד שכל הפילוסופיה היא הערת שוליים לזאת של אריסטו, אפשר גם להגיד שכל כתיבת ספורט אישית היא הערת שוליים ל"קדחת הדשא") יש קטע שבו הוא מנסה להסביר לחברה שלו את המשמעות של קבוצת הכדורגל שלו (ארסנל, אבל לא נחזיק את זה נגדו) ואת העובדה ש-20 שנה הוא מחכה לאליפות, כשהוא שואל אותה האם אי פעם היא חיכתה למשהו 20 שנה. בתגובה היא עונה לו שהיא כבר לא רוצה להיות רקדנית או טייסת כמו שהיא רצתה כשהיתה בת שמונה. והאמת היא, שהיא צודקת. אנשים מבוגרים לא אמורים להתרגש כמו ילד בן שש כשחבורת זרים במרחק של כמה אלפי קילומטרים מנצחת משחק כדורסל. אבל אם היא צודקת, למה עמדו לי דמעות בעיניים כשגארנט התייפח על הכתף של ביל ראסל? ולמה לעזאזל אני לא יכול להוריד את החיוך מהפנים כבר יומיים?

תבינו, לגדול בשנות השמונים לא היה קל לאוהבי ספורט, בטח אם גדלת במקום כמו כפר סבא. הקבוצה המקומית אמנם לקחה אליפות בדיוק ברגע שעבדכם הנאמן גילה את הספורט, אבל היא הצליחה לרדת ליגה מיד אחר כך ונידונה לגלות במדבר הספורטיבי פחות או יותר לנצח. ליברפול היתה אהודה על כולם, אבל מה הכיף אם לוקחים אליפות כל שנה (אוי, הימים הטובים ההם) ובאירופה אי אפשר לשחק (הייזל המקולל ההוא). אז עם מה זה משאיר אותנו? בעיקר עם ימי חמישי בהיכל (ברירת מחדל לכולם, לפחות עד שאתה מתבגר ומגלה את האמת מאחורי שמעון מזרחי) וכאב הלב הקבוע מברזיל פעם בארבע שנים. אז אתה פותח את האופקים שלך למקומות אחרים ומגלה את ה-NBA, ולפני שאתה מספיק להגיד ד"ר ג'יי החדר שלך מלא בפוסטרים של לארי בירד ואתה משועבד לקבוצה בירוק לשארית חייך.

גם אם נרצה, קשה יהיה להגזים באהבה שלי לסלטיקס באותם ימים. שידורים ישירים לא היו לנו, גם שידורים דחויים בקושי ואת מרבית המידע שלנו קיבלנו דרך תקצירים ב"מבט ספורט" מדי פעם ובעיקר הקופסה הקטנה הזאת בסוף מדור הספורט שבה מנחם לס היה מעדכן אותנו בתיאוריו הססגוניים. עד היום אני זוכר איך הייתי מחכה בימי שישי בבוקר שאבא שלי יחזור מהסופר כדי להתנפל על העיתון ולמצוא את התוצאות של ליל אמש (שבעצם היו שני לילות אחורה, אבל למי באמת אכפת) ואיך הייתי מתאכזב אם הייתי מגלה שהסלטיקס הפסידו, או גרוע כמעט באותה מידה – בכלל לא שיחקו. אני לא חושב שאי פעם אהדתי קבוצה כמו שאהבתי את הסלטיקס או אהבתי שחקן כמו שאהבתי את לארי בירד – כמו שרק ילדים מסוגלים, עם כל הלב.

לכן, אתם רק יכולים לדמיין כמה קשה היה לראות את הסלטיקס הופכים אט אט לגרסת ה-NBA של הפועל באר שבע. בהתחלה זה היה הגב של לארי ששלח אותו לפרישה מוקדמת, אחרי זה רג'י לואיס, מי שאמור היה להיות היורש, צונח ומת (אחד הרגעים הכי קשים בתור אוהד שאני זוכר) וככל שהשנים עוברות אתה מתחיל לאבד תקווה שאולי עוד פעם תזכה לראות את הקבוצה שלך אלופה.

כן, היו רגעי תקווה – כשפיטינו הגיע בתור המשיח (הא, "לארי בירד לא הולך להכנס פה בדלת". דביל, לא חייבים את לארי בירד אם יש לך את פול פירס, אם רק היית מבין את זה), כשדני איינג' חזר לארגון או אחרי הקאמבק המופלא מול הנטס בגמר המזרח ב-2002. אבל מיד אחרי זה באה הנפילה, שרק היתה קשה וכואבת יותר. וזה לפני שאני בכלל מדבר על הצורך לסבול יצורים כמו 'טוואן ווקר או סבסטיאן טלפייר, שהמדים הירוקים התביישו ששחקנים כאלה לובשים אותם, והקטע הכי אירוני - דווקא סוגי הספורט האחרים שמעבר לים, שבהם בחרת בקבוצה של בוסטון רק כי היא חולקת את אותה עיר עם הסלטיקס, הם אלה שמסבים לך אושר כשהרד סוקס לוקחים אליפות גדולה (לא לפני שהם עושים לך כאב לב נורא, כדרכם בקודש) והפטריוטס הופכים לשושלת הפוטבול הגדולה של שנות האלפיים עם הלארי בירד המודרני, טום בריידי. ורק הסלטיקס ממשיכים לשקוע, ורד אאורבך מת. אז אתה מגלה שה-NBA כבר לא כזה מעניין אותך, ואתה בודק את התוצאות רק מתוך הרגל, וכששוב שביב תקווה נדלק, בדמותו של מאזן איום ונורא שאולי יביא איזה אודן או דוראנט לבוסטון, הוא נעלם בשניות בודדות של הגרלה אומללה.

אומרים שהכי חשוך לפני עלות השחר. תאמינו למישהו שעמד בהרבה עמדות שמירה בהרבה שעות מוזרות – זה לא לגמרי מדויק. אבל בענייני ספורט, אולי יש בקלישאה שמץ של אמת. כי דווקא מתוך העונה האיומה של שנה שעברה, זאת שחשבתי שהצליחה לחסל את העניין שלי בליגה לכל דבר ועניין ושאחריה התקשיתי לראות את עצמי ממשיך לעקוב אחרי החבר'ה בירוק כי כמה כבר אפשר לסבול, צמחה הקבוצה של השנה. זאת לא הקבוצה הכי גדולה בתולדות הסלטיקס, כמובן. גם העובדה שחלק גדול מהשחקנים הם כמעט שכירי חרב לא הקלה על ההתחברות אליהם. אבל דווקא בגמר, אחרי איבוד האמונה בקבוצה בשלבים הראשונים שבהם בקושי הצליחה לעבור את אטלנטה וקליבלנד, זה קרה – המחשבה שאולי כן יש סיכוי. שאולי אחרי עשרים ושתיים שנה בגלות, לירוקים תהיה אליפות ולא סתם – אלא מול היריבים השנואים מלוס אנג'לס.

אבל היריבה לא היתה הסיבה היחידה להרגיש פלאש-בק לשנים קודמות. כמה נפלא הוא שכל האליפות הזאת הגיעה בדרך הישנה והטובה – לא עוד אולמות שבהם צריך לחלק לקהל חולצות בצבע אחיד כדי לקבל אווירה ביתית, אלא אולם מלא באוהדים אמיתיים שעומדים על הרגליים ומעודדים כל המשחק. לא עוד קבוצות התקפיות שעושות ככל העולה על רוחן על המגרש (או יותר גרוע – חבורת נגרים שמנצחת רק כי הקבוצה השניה הם נגרים גדולים יותר. כן, קליבלנד, אני מדבר עליכם) אלא הגנת ברזל אמיתית, כזאת שחונקת את ההתקפה של הקבוצה השניה. והכי חשוב – בקרב בין קבוצה שהיא בעצם כוכב על אחד והרבה עוזרים לבין זאת שמתבססת על משחק קבוצתי ופרגון הדדי, מנצחת זאת הקבוצתית, שיש לה שלושה שחקני על אבל עוד עשרה שחקנים גדולים לא פחות, שמקבלים את הכדור כשצריך, בלי משחקים ובלי חשבונות. קבוצה, שבה כולם מפרגנים לכולם, ששמחים להיות ולשחק ביחד בניצחונות, וגם בהפסדים.

אין לי מושג כמה ה-NBA ימשיך לעניין אותי בשנים הבאות. הבעיות הבסיסיות בו – עונה ומשחקים ארוכים מדי (אלוהים ישמור, לפעמים הילד שלי הספיק לאכול פעמיים בלילה ואותו משחק שוחק בשתיהן), כדורסל שמבוסס על בודדים במקום על קבוצה, כוכבים מפונקים וקהל מפונק לא פחות (כן, הקהל של הלייקרס, אני מדבר עליכם) – לא הולכות להיפתר בקרוב, אם כבר הן רק יחריפו. אבל כרגע, זה לא ממש משנה. בוסטון הגדילה את פער האליפויות מהלייקרס לשלוש (במקום שיצומצם לאחד, ואם אתם חושבים שזה לא חשוב, אתם מה זה טועים), רד אאורבך יכול להדליק סיגר איפה שהוא לא יהיה עוד שנה כמאמן מבלי שנשבר שיא האליפויות שלו, ולפול פירס (אוי, איזה אליל), קווין גארנט (אוי, איזה חולה רוח) וריי אלן (חולים עלייך עוד מהימים בקונטיקט עם שפר) יש טבעת ראשונה סוף סוף. ואני, אני יכול להתנהג כמו ילד לעוד כמה ימים, כי אחרי הכל, מה זה אם לא המהות של ספורט. לא ככה?