שלא נשמע מהן יותר

שלוש שעות לפני המפגש ביניהן הערב, הסתובבו אוהדים איטלקים וצרפתים כתף אל כתף בקרבת האצטדיון, שתו בירה (מעט) ביחד והתכוננו לעוד משחק מכריע אחד נגד השני. דבר לא הזכיר את ההתגרויות של אוהדי הולנד בשלושה גרמנים שנחתו במפתיע וללא סיבה נראית לעין, אתמול במרכז ברן.

רבע גמר מונדיאל 1998 התחיל סדרת מפגשים ארוכה ומותחת בין צרפת לאיטליה, שהגיעה לשיאה בשנים האחרונות, בהן נתפרה יריבות סינטטית וחסרת בסיס מוצק. טיפת השמן הראשונה נשפכה בגמר יורו 2000, שכבר היה בידי האזורי ובגמר 2006, לחץ המצח של זינדין זידאן על ההדק ויצר את הקרב בין איטליה לצרפת. עאלק.

יריבות שנולדה לה כך פתאום חייבת להיות מתוחזקת כל הזמן ובשנים האחרונות דאגו האנשים המתאימים, דוגמת וויליאם גאלאס, מרקו מטראצי וג'נארו גאטוסו, להחיות אותה באמצעות משפטים מלאי חוכמה שעיקרם נגע לרצון להרוס ליריבה. התקשורת ציטטה בלהט וציירה שנאה יוקדת, אבל בשטח הדברים נראים אחרת ונראה שמבחינת יוקרה, ניצחון בדרבי המצוץ מהאצבע הזה, חשוב יותר לשחקנים מאשר לאנשים ביציע.

התשובות של האוהדים לשאלה בדבר היריבות נעו היום בין "זה בגלל זידאן ומטראצי" ל-"לא, אנחנו לא שונאים את צרפת". כשפתחתי לצרפתי בן 20 ומשהו דלת נוחה וביקשתי ממנו לדרג את השנאה שלו לאיטליה מאחד עד עשר, הוא ענה שמונה. פחות מארבע שעות לפני שריקת הפתיחה, הדחה מונחת על הכף והוא מסתפק בשמונה. ולי העיתונים והאתרים סיפרו בשנתיים האחרונות שצרפת נגד איטליה זו מלחמת עולם.

פניתי לעיתונאי איטלקי, בטח הוא יספק הסבר משכנע. שוחחתי איתו בשקט, ניסיתי לשדל אותו לתשובות מעמיקות והאזנתי בסבלנות. הוא קימט מצח, גירד קצת בראש ועשה מאמץ מיוחד בשביל הקולגה מישראל, אבל נראה שגם את עצמו הוא לא הצליח לשכנע. זה התחיל בדברים על נפוליאון ועל מלחמת העולם השנייה, נמשך בהודאה שבארץ המגף לא אהבו לראות את השכנים מדביקים את הפער בשנות ה-90 וכמעט הסתיים בזה שהאיטלקים לא אוהבים את הצרפתים באופן כללי, בגלל שתחושה שאלו תמיד מתנשאים מעליהם. אחר כך הגיעו סיפורים על ההשפעות של המטבח האיטלקי על הצרפתי ולהפך. אחרי שאמר "אנחנו אוהבים אותם ושונאים אותם במידה שווה", סיכם החבריקו: "היריבות הזו היא משהו של השנים האחרונות והיא לא באמת כזו גדולה". עבדו עלינו.

אם חצי מאירופה מתעבת את הגרמנים בגלל מעללי הוורמאכט, ארגנטינה וברזיל שונאות בגלל המאבק על היוקרה בדרום אמריקה וקרואטיה וסרביה חוטפות התקפי זעם כשהן שומעות האחת את שמה של השנייה, כנראה שאין שום סיבה להקמת ערך ויקפדי ארוך ומפורט בגין היריבות צרפת לאיטליה. פקה פקה פקה.

ציריך היא העיר הגדולה בשוויץ והיא עיר אמיתית. התנועה כאן זורמת באיטיות, הרחובות מלאים בדיינרים, פאבים לצד מכבסות, חנויות מין לצד בתי קפה. הצבע כאן אורבני, אבל לא כזה של טורניר גדול.

העיר, שבשנים האחרונות מדורגת גבוה מאוד בכל הקשור לאיכות החיים של תושביה, קופחה באליפות הנוכחית באירוח איטליה, צרפת ורומניה ונשארה הרחק מאחורי ז'נבה, באזל ובעיקר ברן, בכל הקשור לצבע של האוהדים. לבעלי העגלות שמוצבות ברחוב ומוכרות בירה ונקניקיות, לא כדאי להרים טלפון לעמיתיהם מהערים האחרות ולדבר עסקים. בהן הסתובבו שוויצרים, הולנדים וצ'כים והקנאה היא הרי אחד משבעת החטאים.

זו הייתה אם כן הקרקע המושלמת להשלכתן הביתה של שתי הנבחרות המאכזבות של יורו 2008, אבל איטליה הגיעה מוכנה, פגשה נבחרת שהחליפה בפעם השלישית את שחקני ההגנה שלה, וניצחה. הפרק הזה הסתיים עם ניצחון נוסף של איטליה, שתפגוש ברבע הגמר את ספרד. על התקשורת אפשר לסמוך שהיא תעשה בילד אפ ראוי גם למשחק הזה. עכשיו נקווה לקצת שקט בגזרת היריבות המאולצת ביותר בכדורגל העולמי.