פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        חבר מביך חבר

        דווקא כשהקומוניסט וחבורתו חשבו להזמין את יוסל'ה, חברם הרואה את העולם דרך הימורים, לצפות איתם מחדש ביורו, הגיעה הסטירה

        יוסל'ה כבר מזמן לא איתנו. לא חבר שלנו. אם צריך לשים את האצבע על הרגע המדויק שבו איבדנו אותו, זה היה כנראה כשזידאן נגח במטראצי, לפני שנתיים. בעוד גדי ואני תפסנו את הראש במבוכה לנוכח הבושה שהמית על עצמו האליל, פילחה קריאת ה"יש" של יוסל'ה את הסלון הדומם. "מה אתה שמח, יא מפגר?", התנפלנו עליו, מזועזעים מחוסר הרגישות. אחרי ששמענו ממנו את ההסבר היבש – "שמתי מאה שקל על אדום ראשון לשחקן צרפתי". נשבענו לא להזמין אותו יותר לצפייה בכדורגל.

        אוהד של מכבי "ווינר" והפועל "טוטו", הוא יוסל'ה. לתפיסתו, הוא בסה"כ הקדים את זמנו. עוד כמה שנים כולם יהיו כאלה. "זה לא התמכרות ולא חולשה", היה נוהג להסביר לי כשנפגשנו במקרה באירועים חברתיים. "הווינר הוא התשובה האולטימטיבית לעולם שאין בו טובים ורעים". את גישת ה"איפה הייתם במלחמה?", המקובלת בישראל לבחירת מדינה אהודה, פסל על רקע של אנכרוניזם וחוסר רלוונטיות לעולם החדש. כשניסתי להציע קריטריונים עדכניים יותר ביטל גם אותם על הסף. זכויות אדם? יחס למהגרים ופליטים מאפריקה? "עזוב אותך, כולם אותו דבר". ומה עם מדיניות ירוקה? 78% אחוז של מחזור מכלל האשפה זו סיבה מספיק טובה לתמוך בשבדים, הצעתי, אבל יוסל'ה לא קנה גם את זה. היתה לו את היכולת המרשימה לשלב כל היבט בחיינו לתוך תיאוריה סדורה לפיה כולם מנצלים את כולם. מדינות, תאגידים, קבוצות כדורגל, גני ילדים, כולם מושחתים, אינטרסנטיים ולכן הדרך היחידה ליצור הזדהות עם צד כלשהו בהתמודדות ספורטיבית היא דרך ההימור.

        לא יכולתי לצפות את זה

        אלא שגם בדבר היחיד בו דבק בחייו היה יוסל'ה לכישלון גמור. פה ושם גירד, תרתי משמע, איזו זכייה מקרית, פעוטה, לא יותר מזה. לפני כמה שנים היה קרוב לשחק אותה בגדול עם איזה משחק בליגה האיטלקית בו נתן ניצחון למילאן, אלא שבמצב של 0:3 לטובתו, חמש דקות לסיום, פרצו אוהדים למגרש והמשחק פוצץ. "לא יכולתי לצפות את זה", היה מנחם את עצמו עוד ימים ארוכים לאחר מכן. הוא שקל להגיש תביעה, אבל בסוף ויתר. ממילא כולם זונות, מושחתים, ואי אפשר לשנות את זה.

        ושוב חוסר מזל

        השבוע, ברוח היורו הטובה עלינו, החלטנו לתת ליוסל'ה טופס צ'אנס נוסף והזמנו אותו לצ'כיה טורקיה. בכל זאת, חבר ילדות. את כל היסודי והתיכון העברנו יחד, אי אפשר למחוק את זה ככה סתם. יוסל'ה נעתר בשמחה, אבל כמו כל ההימורים הכושלים שלו בשנים האחרונות גם את הסטירה שספג מגדי אצלי בסלון, הוא לא השכיל לחזות. למרות, שכשצופים שוב בתקציר האירוח, ניתן לזהות בנקל סימנים מקדימים.

        לאורך כל הערב גדי התחנן לפניו שיפסיק לטחון במוח עם ספירת הקרנות והצהובים ושייתן לראות כדורגל. כשצ'כיה שמה את השני, בניגוד גמור למהלך המשחק, יוסל'ה בחר לחגוג מסיבות שלא ממש ירדנו לעומקן. נראה לי שזה היה משהו שקשור להימור על הפרשים. גדי המתוח, שהפך לאחרונה לטורקי אדוק, כנראה בגלל הנייטרליות שלהם במלחמה, איבד את שארית סבלנותו כלפי אוהד הווינר וחבט בו ללא היסוס. הסטירה, חלשה וסמלית אך מדויקת, שהוכנה לפעולה בגמר המונדיאל, נשלחה ליעודה שנתיים לאחר מכן, בשלב הבתים של היורו.

        יוסל'ה הניח יד על הלחי הכואבת, מישש קלות את פניו לוודא שאין נזק מיוחד וחזר מיד לסערת המשחק. ציפיתי שיגיד משהו, שיגיב, שיגן על כבודו, אבל שום דבר לא הסיט אותו מהמטרה שלשמה התכנס. רק בדקה ה-75, כשנכבש השער המצמק, קם לפתע נסער ונטש בזעם את הדירה. "אין כאן אווירה אמיתית של כדורגל", מלמל בדרכו החוצה, אם כי נדמה לי שעזיבתו היתה קשורה גם היא בסוגיית ההפרשים. משהו שם כנראה השתבש וליוסל’ה לא היה עוד עניין באירוע.

        כשסיפרתי לו למחרת על המהפך הטורקי הדרמטי, אותו לא זכה לראות, זיהיתי סוף סוף התרגשות בקולו: "יש לך מושג איזה קופה יכולתי לדפוק אם הייתי מהמר על מהלך כזה? איזה פספוס".