את פרנץ, האוהד היחיד של הנבחרת האוסטרית שאני מכיר, פגשתי במהלך טיול תרמילאים במרכז אמריקה. בבוקרו של יום, בעוד החבר'ה מתכוננים לעוד טרק מייגע אל עבר הג'ונגלים הטרופיים של בליז (מסתבר שיש מדינה כזו), הודעתי שגם היום, שוב, אני לא כשיר, בעיקר נפשית, למסע רגלי כל שהוא ובנוסף אני מעדיף את שלוותו ומימיו הצלולים של הנחל שזרם במרחק 50 מטרים ממני. גם פרנץ, מסתבר, העדיף את נוחיותו של הנחל וכך לאחר שעה קלה של רביצה משותפת בשמש מצאנו את עצמינו אומרים שלום בנימוס, ומתחילים בשיחת תרמילאים רוטינית: מאיפה אתה? וינה ואתה? ישראל, מכיר? בטח מכיר: עזה, פיצוצים ברחובות, אני רואה CNN הוא הנהן וחייך.
מכיוון שהמשך השיחה הרוטינית (אתה מכיר את...? בת דודה שלי למדה איתו בתיכון) לא היה רלוונטי, לא נשארה לנו כל ברירה ונאלצנו לדבר על דברים ברומו של עולם, כדורגל. השנה הייתה 2001, ה 5:0 שהם חטפו ברמת גן עוד היה באוויר ולכן העדפתי שלא להעכיר את האווירה הידידותית שהתפתחה ולנסות להפגין את הידע הנרחב שלי בכדורגל האוסטרי. ציינתי בפניו שאני מכיר טוב את הכדורגל בוינה והקבוצה היחידה שעלתה לי בראש באותו רגע הייתה ראפיד וינה. השם ישמרני מהמבט הוא שלח אליי ברגע שפלטתי את המילה ראפיד. גם אזכור מהיר של החמישייה של הנבחרת שלנו לא הסיטה את תשומת ליבו.
מסתבר שהבחור אוהד אוסטריה וינה, ולהזכיר בפני אוהד אוסטריה וינה את השם ראפיד וינה זה כמו להזכיר... אני מניח שהבנתם את המסר.
מאז ועד היום אנחנו בקשר טוב, למרות ראפיד. הוא הבטיח שיבוא לארץ ורצה הגורל ומספר חודשים לאחר מכן אוסטריה הגיעה לשחק שוב בארץ. "אני בא למשחק", הוא הודיע לי באימייל בהול והוא אכן הגיע. הבעיה הייתה שהאוסטרים לא ממש הגיעו. כזכור, בעקבות המצב הביטחוני הרעוע בארץ באותם ימים הודיעה הנבחרת האוסטרית, בראשות מאמנם אוטו באריץ', כי הם מסרבים להגיע למשחק. אמה מה, לפרנץ חברינו הם לא טרחו להודיע וההודעה על ביטול המשחק הכתה בו לאחר שנחת בתל אביב. וכך, במקום לראות את נבחרתו האהובה, הוא זכה לשבת בים, לראות שמש באוקטובר ולהצהיר בפניי כי אין סיכוי שהחברים שלו בוינה יאמינו לו שהוא ישב בים בתל אביב וראה בחורות מסתובבות בביקיני ולא חיילים במדים, טנקים וגמלים ברחובות.
אל תפספס
100 אלף אוסטרים בכיכר
גם אני הבטחתי, פעמים רבות, שאבוא לוינה אבל לא הגעתי, עד אתמול. הוא חיכה לי בתחנת הרכבת לחוץ כמו פצע על פניו של נער מתבגר, עת הרכבת שלי איחרה בשעה (זה אירופה, זה?) והגיעה לתחנה שעה אחת בלבד לפני משחק המשחקים של האוסטרים בטורניר. "המשחק מתחיל עוד פחות משעה", הוא רטן. לא שלום, איך עברה הנסיעה ואיזה יופי שבאת, "אתם באמת מאמינים שאתם יכולים לעשות משהו בטורניר?", שאלתי אותו בעוד אני ומזוודתי בעלת הרגליים השמאליות מנסים לעמוד בקצב המטורף בו הוא הלך. הוא לא ענה, לא היה לו זמן לעצור ולהסביר, היה לו משחק על הראש. כשנכנסנו לאוטו הוא הסתכל עליי ואמר: "ובכן, לפני הטורניר באמת האמנו שאנחנו יכולים לעשות משהו, למרות שגם במשחקי ההכנה היינו גרועים. אחרי המשחק הראשון אנחנו כבר פסימיים, אבל היום חייבים לנצח".
את המשחק ראינו יחד עם עוד 100,000 אוסטרים ו- 1,000 פולנים על מסך ענק בכיכר המרכזית בצל בית האופרה המפואר של וינה. בהתחלה הוא עוד היה אופטימי, אבל אחרי הגול הפולני הוא והקהל האוסטרי מסביבו כבר החלו לאבד עניין בכדורגל והחלו להקניט את נבחרת הסקי של הפולנים. "בסקי הם בדיחה", הוא הסביר לי את פשר הצעקות. דקה לסוף הוא הלך להביא לנו סיבוב אחרון של בירה, כשהוא חזר כבר היה 1:1. "על מה שרקו פנדל?", הוא שאל אותי בעודו מתחבק עם כל מה שזז. "מי יודע..." עניתי. "טוב, לפחות אתם מגיעים למשחק האחרון עם סיכוי, ניצחון על גרמניה ואתם יכולים לעלות". "זה נכון", הוא ענה, "וגם אם לא נעלה, לפחות נוכל להרוס לגרמנים את העלייה".
"אתם לא אוהבים את הגרמנים?", שאלתי.
אתם זוכרים את הסיפור על אוהדי אוסטריה וינה וראפיד וינה ... בקיצור הבנתם את המסר.