יש למה לצפות

אין ספק כי ההחלטה של רוברטו דונאדוני להסכים להתמנות למאמן נבחרת איטליה היא אמיצה מצד אחד, אך עם זאת קשה מאוד. הצורך להתמודד עם השוואות מול קודמו, אלוף העולם מרצ'לו ליפי, ממש לא פועל לטובתו. עכשיו מגיע המבחן האמיתי שלו. מעניין יהיה לראות האם במשחק הבא הוא ימשיך לדבוק בסגנון המשחק שלו ולעלות עם אותו הרכב שפתח נגד הולנד, או להיכנע לדעת הקהל והתקשורת ולפתוח עם דל פיירו, קסאנו וטוני ביחד. יש רגעים בחייו של מאמן שבהם הוא צריך להתעלות מעל התוכנית הראשונית שלו, לקבל החלטות בהתאם למצב הקיים, ולא להינעל על הרכב כזה או אחר. דונאדוני הגיע לשלב הזה, לשלב בו האומץ שלו נמדד. מנגד, הוא יכול לבחור באופציה הקלה, שבה לא עושים ולא מתקנים, לא משנים ולא מודים בטעות.

אבל היכולת של איטליה לא משנה את הרף שהציבה לעצמה נבחרת הולנד ביום שני: מי שגורמת לאיטליה לספוג שלושה שערים במשחק, מי שגורמת לאיטליה להיראות חסרת אונים, חייבת להציב רף גבוה ביורו הזה.

לאחר שצפיתי בסיבוב הראשון, אפשר לסמן את הנבחרות הבולטות: פורטוגל, גרמניה, הולנד וספרד. הרביעייה הזאת מבטיחה מאבקים מרתקים בהמשך היורו, עם נקודה אחת חשובה שראוי להתעכב עליה: השילוב בחוליית ההתקפה - בין וייה לטורס, בין פודולסקי לקלוזה. למצוא שילוב כזה בין שני חלוצים ברמת הנבחרות הוא משהו די נדיר, כשבמקרה הספרדי מדובר בשני חלוצים שנפגשים רק במסגרת בין לאומית. זה ממש זה לא קל למצוא את התיאום הזה, וזה גם הדבר שחסר לכריסטיאנו רונאלדו בפורטוגל - שילוב ופרגון מיוחד עם שחקן אחד. למעט החפיפה עם נאני (שנכנס בדקות הסיום), אותו רונאלדו מכיר ממנצ'סטר יונייטד, החוסר הזה בלט לפחות המשחק הראשון.

המגמה של הנבחרות הבולטות מצביעה גם על דבר נוסף, והוא יכולתן המאכזבת של הנבחרות הקטנות יותר. גם במשחק של פורטוגל נגד טורקיה, גם במשחק של גרמניה נגד פולין וגם במשחק של ספרד נגד רוסיה, הבדלי הרמות היו ברורים מאוד. למעט השער שכבשה רוסיה נגד ספרד, כל שאר הנבחרות שכבשו לא ספגו. פערי הרמות הישנים ניכרים. בינתיים, מאבקים גדולים לא היו לנו. כנראה שנראה אותם רק בהמשך.