תעזבו אותי באמא'שלכם

תפסתי אותו כמעט במקרה, חומק פנימה למלון בו שוהה נבחרת פורטוגל לאחר בילוי לילי סוער. "רק כמה דקות מזמנך, הוד מלכותך", התחננתי. "אתם הישראלים", ירה מיד בקוצר רוח. "שלושה מוספים, עשרות עמודים, תמונות שער, כל אתרי האינטרנט, רונאלדו רונאלדו. לא מספיק לכם? תעזבו אותי בשקט". בסוף הסכים לתת לי 5 דקות. אולי העובדה שלבשתי חולצה עם הכיתוב "מחסני חשמל, יום כיף 2002", גרמה לו להבין שמדובר בעיתונאי רציני ולהתרכך מעט.

כשהתיישבנו לבסוף בלובי של המלון ניסיתי להגיד לו שלא ייקח את זה אישית. הסברתי לו שבדרך כלל אנחנו מוצאים איזה יעקב תורן. איזה רבע ישראלי שמועסק בשליש משרה כחצי מאמן ואז כל היום אנחנו רק יעקב. מודי מריץ דאחקות על האנגלית של יעקב. מלר ושגיא מנתחים לעומק את תפקידו של התחת ב 4:4:2 הגאוני של יעקב. רסקין חודר בראש יחידה מובחרת לחדר ההלבשה, מעיף הצדה את למפארד ובאלאק בשביל לפנות את הפריים ליעקב. כשצריך להוציא מוסף חגיגי וחסרות מילים, אנחנו מאתרים את אבא של יעקב ומשכנעים אותו באיומים שהוא ניצול שואה. אתה יודע, בשביל הסמליות. אבל הפעם לא מצאנו כלום, כריסטיאנו. אין יעקב. יש רק אותך. תזרום. קח את זה בסבבה.

רונאלדו חייך. "משהו אתם. לו רק הייתם משחקים כמו שאתם מדברים הייתם בטופ של הטופ". האווירה לאט לאט התחממה. צחקקנו, שתינו קצת. הפנומן התחיל להיפתח. הוא דיבר על הכל. על אביו שנפטר בצעירותו, על העיירה בה גדל, על פרגוסון, אפילו על בחורות. ברגע של כנות נדירה הודה בפני גדול כדורגלני תבל, שהוא עדיין לא מצליח להפיק ריגוש של ממש מיחסיו עם בנות המין השני. "קטונתי מלייעץ למישהו בעניין הזה", אמרתי בזהירות, "אבל אולי כדאי שתתחיל קודם מסקס עם בחורה אחת ורק אחרי חודשיים-שלושה תעבור לארבע ביחד". "רעיון מעניין", אמר הקשר הפורטוגלי. "אף פעם לא חשבתי על זה. תודה".

חמש הדקות הפכו לשעה, שעה הפכה לשעתיים. הרגשתי שמצאתי סוף סוף ידיד אמת בעולם הספורט הממוסחר והמנוכר כל כך. אבל למרות הפתיחות שלו והחיוכים, הבנתי שמשהו אוכל אותו ולכן שאלתי בלי היסוס: "מה אוכל אותך, כריס?", והוא כאילו רק חיכה שמישהו ישאל אותו והתחיל מיד לשפוך. "מילא כל התמונות וכל העמודים, לא אכפת לי שכותבים עלי. מה שקשה לי זה שאתם מנסים להפיל עלי את מימוש כל הפנטזיות המטופשות שלכם. במקום להכיר בעובדה שאתם באובר דוז מטורף של כדורגל ולקרוא איזה ספר טוב, אתם מנסים לסחוט עוד קצת את הלימון היבש. תציל את היורו רונאלדו. לטיפולך, רונאלדו. מה, אני אשם ששילמתם מאות שקלים בשביל לראות שלוש פעמים כפ"ס נגד הרצליה? מה, לא נתתי לכם מספיק העונה? כל הגולים, המבצעים. מימין, משמאל, בראש, בכתף. נגד ווסטהאם הבקעתי אפילו עם הקיבה. לא מספק אתכם? אתם לא מבינים שבן אדם צריך לנוח קצת?".

ניסיתי להשחיל מילה, אבל כריס היה בסערת רגשות ואי אפשר היה לעצור את שטף דיבורו. "מה קרה לכם הישראלים עם כל הרונאלדו הזה?", המשיך. "אין לכם מלפפונים לגדל העונה? אתם כבר יודעים באיזו קבוצה ישחק טוטו תמוז? מי יהיה העוזר של אלישע לוי? כבר חקרתם את השפעת הנוכחות של דבורה על אחוזי הקליעה בקבוצות של אפי שאתם נטפלים אלי ככה?"

זה היה מחזה מדהים. הילד המגודל, האיש שכל העולם מונח לרגליו, פרץ בבכי מר. הגשתי לו מגבון לח של הילדה, שנשאר לי במקרה בתיק וכריס ניגב את פניו. הוא אמר תודה ואז לפתע הרים את ראשו והביט בי משתהה. "מי אתה בעצם?, שאל. "אני הקומוניסט", עניתי. "אני הקומוניסט".

הוא לא קרא מעולם טקסט שלי. "אתה יודע, האנגלים, עם כל הגביעים המטופשים שלהם. כל יומיים יש איזה משחק, אין כל כך זמן למשהו אחר", התנצל בנימוס. "חוץ מהטור של שלמה שרף לא יוצא לי לקרוא פובליציזם, רק חדשות ועדכוני תוצאות. פה ושם גם כתבות מגזין". "זה בסדר", אמרתי, "זה בסדר".

השעה היתה כבר באמת מאוחרת ולכריס חיכה אימון בוקר מפרך אצל סקולארי. שתינו כוסית אחרונה והזמנו חשבון. הוא ביקש שאשלם עליו. "תקופה של אי ודאות כלכלית עם כל המעבר לריאל", הסביר ואני נעתרתי בכיף. "אל תשכח", צעקתי לעברו כשכבר היה במעלית. "קודם בחורה אחת ורק אחר כך ארבע ביחד". הוא הספיק להנהן בראשו ונעלם. למרות 630 יורו שחיכו בסבלנות למפגש עם כרטיס האשראי שלו, החיוך לא ירד מהפרצוף של הקומוניסט עד הבוקר.