מקפצה אולימפית?

עד שהלפיד יגיע לבייג'ינג באוגוסט, העיר אמורה להשלים מהפך: ממקום מושבו המנומנם של הפרלמנט הסיני - לעיר מודרנית גדולה. לרגל המשחקים האולימפיים, ממשלת סין לקחה על עצמה שיפוץ מאסיבי של העיר.

מאז 2001, שבה נבחרה סין למדינה המארחת של אולימפיאדת 2008, הזרימה ממשלתה 40 מיליארד דולר לפרויקטים תשתיתיים ולמתקנים אולימפיים, תוך עידוד הקמת משרדים ובתי מלון. שכונות שלמות נבנו מחדש. ב-2007 הוקמו ארבעה מרכזי קניות חדשים, ונוספו לעיר 110 אלף מ"ר של שטח קמעוני, 1.3 מיליון מ"ר של שטחי משרד ו-2,500 חדרי מלון חדשים. ב-2008 אמורים להיפתח 11 מרכזי קניות נוספים - בשטח כולל של יותר ממיליון מטרים רבועים.

השילוב בין היצע נרחב של נדל"ן באיכות גבוהה לסביבה רגולטורית רופפת למדי סייע לכניסת חברות אמריקאיות רבות לשוק המקומי. "העיר צומחת בקצב מהיר מאוד, ויוצרת הזדמנויות חדשות מדי יום", אומר אדווין פולר, נשיא ומנהל לינה בינלאומית במאריוט אינטרנשונל, שמחזיקה ברשתות המלונות JW מאריוט, ריץ-קרלטון ורנסנס.

קל לראות את הפיתוי שבכניסה לסין: כלכלתה צומחת מדי שנה בשיעור דו-ספרתי, ורמת החיים של 1.3 מיליארד אזרחי סין עולה. עם זאת, רק חברות סיניות מעטות מתחרות בשוק מותגי היוקרה. "שוק הצרכנים בסין הוא לוח חלק במידה מסוימת", אומר בנג'מין כריסטנסן, מנהל המחקר של חברת הנדל"ן הבינלאומית ג'ונס לנג לה-סאל בייג'ינג.

הקניון המודרני הראשון בבייג'ינג נפתח רק ב-2001, אך הרעיון תפס בקרב צרכנים וקמעונאים כאחד - ומאז הם נפתחים בקצב מסחרר. אירוע כמו האולימפיאדה, הצפויה למשוך כ-2 מיליון מבקרים מהמדינה ומחוצה לה, הוא קרש קפיצה מצוין עבור העיר.

אבל רבים תוהים מה יקרה כשהספורטאים והצופים יחזרו הביתה, ובייג'ינג תיאלץ להתמודד עם הגידול במספר חדרי המלון, החנויות והשטחים המשרדיים - חלקו בשכונות שהצלחתן עדיין לא הוכחה. ערים אולימפיות רבות, כמו מונטריאול ב-1976 וסידני ב-2000, חוו מיתון לאחר המשחקים, כאשר התקשו להתמודד עם ההוצאות הכבדות.

כבר בחודשים האחרונים, כמה ממרכזי הקניות בסין התקשו למצוא שוכרים, לפי סוכני נדל"ן. גם שיעורי התפוסה במלונות בייג'ינג צפויים לרדת, לפחות באופן זמני, לאחר תום האולימפיאדה.

אז מה הופך אולימפיאדה אחת להצלחה כלכלית ואחרת לכישלון, והאם אפשר לדעת מראש כיצד זה ייגמר? כמובן שאין תשובה פשוטה לשאלות האלה. אולימפיאדות לוס אנג'לס וברצלונה נחשבות סיפורי הצלחה של ממש מבחינה כלכלית, וניתוח ההצלחה שלהן יכול לספק מענה מסוים.

מדובר אמנם בשתי ערים שונות בתכלית: הרבה לפני שאירחה את האולימפיאדה היתה לוס אנג'לס עיר מרכזית ומוקד תיירות, והיו בה תעשייה פורחת ומתקני ספורט מפותחים. ברצלונה היתה עיר צעירה יחסית, מתקדמת הרבה יותר מבחינת תשתיות, שתפסה מקום קטן הרבה יותר בתודעה הציבורית העולמית.

ואולם לשתי הערים האלה היה גם מן המשותף. ברצלונה התבססה במידה רבה על המודל הארגוני של אולימפיאדת לוס אנג'לס, שזכתה לכינוי "האולימפיאדה הקפיטליסטית", בשל מעורבותם הרבה של גופים פרטיים במימון ובארגון.

למעשה, באולימפיאדת ברצלונה היה חלקו של המגזר הפרטי במימון גדול אף יותר מבלוס אנג'לס. בשתי הערים נעשה ניסיון למנף את המשחקים לטובת המגזר העסקי, ולגרום לו להשקיע בארגון ובהקמה.

כך למשל, פיתוח מגזר המלונאות והנדל"ן נעשה בשני המקרים על ידי גורמים פרטיים. הממשל היה צריך לאזן, בעת מתן רשיונות לעסקים, בין יצירת די מקומות שיספיקו כדי לשכן את ההמונים בתקופת האולימפיאדה, להבטחה כי לא יהיה עודף היצע לאחר עזיבת האורחים, שעלול להוביל לפגיעה ברווחיות בענף.

ברצלונה אף הצליחה למנף את האולימפיאדה מבחינה שיווקית כדי למשוך עסקים זרים ותיירות, ולהגדיל את העניין במגזר הנדל"ן בעיר. בין היתר, השקיעה העיר רבות בהבאת כמה מהאדריכלים הידועים בעולם כדי שיקימו מתקנים ותשתיות חדשים בעיר, מה שיצר לעיר תדמית צעירה ואופנתית. פריחה זו הובילה לעליות ממושכות במחירי הנדל"ן, ולסביבה עסקית משגשגת, שאף הצליחה לעמוד בפני המיתון שסחף את אירופה בתחילת שנות ה-90.

ואולם לא כל אולימפיאדה מביאה עמה פריחה של העיר והמדינה המארחות. המשחקים האולימפיים האחרונים, בסידני שבאוסטרליה ובאתונה שביוון, נחשבים להצלחות כלכליות קטנות בהרבה מאלה של ברצלונה ולוס אנג'לס. סידני אמנם הצליחה להגדיל משמעותית את התיירות, ותשתיותיה שופרו, כמו גם הפעילות העסקית בה, אך חלק מהתשתיות נותרו ללא שימוש.

עם זאת, גם לסידני היתה תרומה גדולה לכלכלת האולימפיאדות - לראשונה נעשה בה שימוש במתנדבים בתור ידיים עובדות תמורת הזכות להיכנס למשחקים ולהיות חלק מהמפעל האולימפי. כך חסכו המארגנים יותר מ-100 מיליון דולר בהוצאות על כוח אדם, ומארגני האולימפיאדות השונות מנסים מאז לשחזר את ההצלחה.

אתונה, יעד תיירותי קלאסי, סבלה בעת אירוח האולימפיאדה מתשתיות לקויות, מבעיות ארגוניות, מתלות רבה בתקציבים ממשלתיים ומחריגות גדולות מהתקציב. עד הרגע האחרון לא היה ברור אם יספיקו המארגנים להשלים את התשתיות הדרושות, ורבים נאלצו להשתכן במרחק רב מהאירועים בשל מחסור במקומות לינה.

העלויות הרקיעו שחקים והובילו את יוון לגירעון תקציבי אדיר. עדיין קשה לאמוד את ההשלכות הכלכליות ארוכות הטווח, אך המהומה שנראתה בחודשים שהובילו לאולימפיאדה, ומושבים ריקים רבים שאיפיינו את שידור המשחקים, לא הובילו אותה למימוש הפוטנציאל התיירותי כפי שעשו משחקי 1992 עבור ברצלונה.

עם זאת, ככל הנראה האולימפיאדה שתיזכר כאסון הכלכלי הגדול ביותר היא זו שנערכה במונטריאול ב-1976. העלויות זינקו פי 13 לעומת התכנון המקורי בשש השנים של ארגון המשחקים, ולפי הערכות, החובות שהצטברו בהקמת האיצטדיון האולימפי הוחזרו במלואם רק בדצמבר 2006.

בבייג'נג מקווים לא להפוך לעיר רפאים כמו כמה מקודמותיה, ולא להיקלע להפסדים. רבים מעריכים כי בייג'ינג דווקא תיהנה מהצלחה כלכלית הודות להכנסות גדולות הצפויות מזכויות שידור, ולעובדה שצמיחת סין אינה תלויה במשחקים האולימפיים.

הכנסותיה מזכויות שידור לכ-220 מדינות אמורות להסתכם ב-1.7 מיליארד דולר, כשחלק הארי מסכום זה - 893 מיליון דולר מגיע מ-NBC, שרכשה את זכויות השידור בארה"ב. בנוסף, צפויה הכנסה מכובדת ממכירות כרטיסים - הסינים ימלאו ככל הנראה את האולמות, וכבר קשה להשיג כרטיסים לאירועים המרכזיים. גם מכירת המזכרות והמוצרים הנלווים אמורה לשחק תפקיד נכבד - יותר מ-5,000 מוצרים שונים עומדים למכירה באתר הרשמי של האולימפיאדה ובחנויות רשמיות.

אפילו בענף המלונאות לא נשמעים מודאגים מאוד מהירידה בתפוסה. קבוצות מלונאות כמו מאריוט אינטרנשונל מפעילות לרוב בתי מלון עבור אנשי עסקים מקומיים המפתחים את המתחמים, ולכן הן פחות חשופות לעלויות ולסיכונים בשוק הנדל"ן. לדברי אנדראס פלייג, סגן נשיא בג'ונס לנג לה-סאל הוטלס בסין, המלונות יתמודדו עם הירידה בתפוסה באמצעות העלאת מחירים: "מדובר במלונות שנבנו לטווח הארוך, לא עבור אירוע בן שבועיים וחצי באוגוסט", אומר פלייג.

בנוסף, ערים מארחות קודמות היו לרוב במדינות מפותחות. בייג'ינג, לעומת זאת, חווה צמיחה מדהימה, וההשקעות בה לקראת האולימפיאדה התמקדו בשיפור התחבורה והתשתיות - מה שצפוי לסייע בצמיחה העתידית של העיר, לדברי מייקל תומפסון, נשיא חטיבת אסיה של חברת הנדל"ן קאשמן אנד וייקפילד. פולר ממאריוט מסכים. "רואים שכל עיר שאי פעם אירחה את האולימפיאדה נכנסה למצב של אספקת יתר. בבייג'ינג נראה לי שמצב זה עשוי להיות זמני בלבד ולחלוף מהר".

אירוח האולימפיאדה הוא משאת נפשן של מדינות רבות. בייג'ינג עצמה נפסלה כמה פעמים קודם לכן כמארחת המשחקים על ידי הוועד האולימפי. מדוע ערים חושקות כל כך באירוח האולימפיאדה? ראשית, משום שליוקרה יש ערך כלכלי משמעותי, בייחוד לערים גדולות שרוצות ליהפך למוקדי תיירות או עסקים. אם אולימפיאדה זכורה כמוצלחת, כפי שהיה בברצלונה ב-1992, האירוע הנצפה על ידי מיליארדי אנשים ברחבי העולם יכול ליצור תדמית של עיר שכדאי לבקר בה.

בנוסף, העיר המארחת זוכה לרוב למימון ממשלתי מוגדל, למימון על ידי ארגונים בינלאומיים (כמו האיחוד האירופי), וכן לתשלומים מהוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) ומחברות הטלוויזיה שקיבלו את זכויות השידור.

סכומים אלה אמנם משמשים לארגון האירועים, אך חלק נכבד מהם משמש למעשה להקמת תשתיות חיוניות שהעיר זקוקה להן ממילא. לכך יש להוסיף את עוצמתו של המותג האולימפי עצמו - חמש הטבעות המסמלות את המשחקים האולימפיים הן אחד המותגים הידועים בעולם, המתחרה במותגים כמו מקדונלד'ס וקוקה קולה.

ואולם לאולימפיאדה יש כמובן מחיר - במשך יותר מחודש, הפעילות הרגילה של העיר נעצרת כמעט, והיא נהפכת למוקד תיירות גדוש. בשנים שלפני האולימפיאדה עצמה יש בנייה רבה מהרגיל שמלווה בהוצאות גבוהות. הצורך לסיים את כל הפיתוח במועד מוגדר שאין לשנותו, פירושו לא רק בנייה אינטנסיבית, אלא גם עלויות מוגדלות בשל הצורך לעמוד בלוח הזמנים ויהי מה.

לונדון זכתה לארח את משחקי הקיץ האולימפיים הבאים אחרי בייג'ינג, אבל רבים מתושבי לונדון לא שמחים על הזכייה. הם עקבו אחרי ההכנות למשחקים באתונה - שכללו בנייה בלתי פוסקת, שיפוצי מבנים קיימים, עיכובי תנועה, עיכובים בביצועים ועלויות מאמירות - ולא ממש התלהבו מהרעיון לקיים את משחקי האולימפיאדה אצלם.

קן ליווינגסטון, מי שהיה ראש העיר של לונדון כשהוגשה הבקשה לארח את המשחקים, שיווק את אולימפיאדת לונדון כהזדמנות לשפר את פני העיר ואת חיי תושביה והסביר כי אחת הסיבות המרכזיות לרצונו לזכות באירוח המשחקים, היא השאיפה לזכות במימון הממשלתי הדרוש זה זמן רב לשיפור התשתיות הקיימות בעיר. ואולם יש האומרים שזכייה זו עלתה לליווינגסטון בכהונה נוספת.

בניגוד לערים האחרונות שאירחו את אולימפיאדת הקיץ, לונדון היא כבר ממילא אחד היעדים התיירותיים המובילים בעולם. ואולם כעיר מגורים, החיים בה הולכים ונעשים קשים. התשתיות בעיר ישנות וכל שינוי בהן כרוך בחבלי לידה כואבים למדי. תנאי התחבורה בעיר ידועים לשמצה - התנועה כבדה ומערכת התחבורה הציבורית עמוסה, רצופת עיכובים ותקלות, והחום בה בלתי נסבל בימות הקיץ. לא קשה להבין מדוע בלונדון נשמעו קולות התנגדות רבים לאירוח המשחקים.

לפי סקר שנערך בספטמבר על ידי YouGov עבור איגוד משלמי המסים, כמעט שני שלישים מהנסקרים מתנגדים להוצאה האדירה על אולימפיאדת לונדון, והיו מעדיפים לראות כספים אלה מנוצלים אחרת. 44% העדיפו לראות את הכספים מושקעים במערכות החינוך והבריאות. 20% אחרים היו מעדיפים הפחתה בשיעור המס.

בשורה רעה נוספת לבריטים היא שכבר עתה אפשר לדבר על תקציב שתפח: ההצעה המקורית היתה לתקציב של 4 מיליארד ליש"ט (כ-8 מיליארד דולר), אך כעת מדברים בממשל על סכום כפול מזה: 9.35 מיליארד ליש"ט. וכעת, ארבע שנים לפני קיום המשחקים, ניתן להעריך כי התקציב עוד ימשיך לתפוח - לפחות אם להסתמך על הדוגמה היוונית.

בנוסף, לפי דו"ח שנערך עבור הרשות של לונדון רבתי ופורסם במאי 2007, יהיה קשה להחיות מחדש את אזור מזרח לונדון - שבו יוקמו מרבית המתקנים האולימפיים - כשתסתיים האולימפיאדה. אחת ההצעות לפתרון הבעיה היא פירוק האיצטדיון האולימפי. לפי "גרדיאן" הבריטי, המארגנים פנו לשיקגו, אחת הערים המובילות בתחרות על אירוח המשחקים ב-2016 והציעו לה לרכוש את האיצטדיון.

לפי "גרדיאן", ייתכן כי 55 אלף ממושבי האיצטדיון (שצפוי למנות 80 אלף מושבים) יועברו לוואשינגטון פארק בשיקגו וישמשו להגדלת איצטדיון מתוכנן, שכעת מונה 7,500 מושבים, לאיצטדיון אולימפי.

הרעיון צפוי לחסוך כסף לשני הצדדים - יעלה לשיקגו פחות מהקמת איצטדיון חדש לגמרי, ויחזיר ללונדון כמה עשרות מיליוני דולרים מעלות הקמת האיצטדיון, שכעת עומדת על 496 מיליון ליש"ט. בנוסף, מדובר בחיסכון בחומרי גלם. תכנון האיצטדיון מאפשר זאת - הוא מונה מעט מושבים קבועים יחסית, כשיתר היציעים יחוברו בהברגה לחלק הקבוע, ויוכלו להתפרק לחלקים ולהיות מוטענים על אונייה.