שתקו, הכבשים

לפני כמה שנים השתחררתי מהצבא. אובד עצות סיימתי את השירות המתיש, מחפש ניצני רומנטיקה, הגיון ועניין במדינה שפתאום נראתה לי קטנה ומוטרפת. אלימה וכועסת. הספורט היה המפלט של חלקנו. פעם בשבוע כמו עדר תועה הלכנו אחרי בחורינו המצוינים. לא באמת התעניינו במה שקורה על הפרקטים השונים ברחבי הארץ. זה היה מיותר וחסר פשר, אך למרות זאת, זה היה שלנו. משהו מוכר שנשאר שם וחיכה רק לנו שנשתחרר. תחרות לא הייתה שם, גם ספורט לא ממש. רק אנחנו, בכל מיני אולמות שונים ומשונים ברחבי ארץ, סובבים סביב אותו רעיון. מדמיינים את הרגע שבו ננער מעצמנו את הנמנום שהתלווה אל ליגת הכדורסל הישראלית באותה תקופה ונחזיר את מחול הטירוף שהיה פה פעם.

פתאום, כמו רוח סערה, הגיע אפי בירנבויים ובעיניים רושפות ופה מתיז לכל עבר, נגלה לעולמנו כאילו היה צ'ה גווארה לדרום אמריקאים או מלקולם X לצעירים השחורים של אמריקה. "אנחנו משחקים פה בקקה", אמר אז בירנבויים. "הפועל תל אביב הייתה אלופה לפני 30 שנה. אנחנו רוצים שיוויון!", הרעיד. כמו חייל ממושמע שהאידיאל מעניק לו רוח גבית, התיישרתי לצד אותו נביא זעם אבל גם משיח בן דוד. חולצות הודפסו במגוון צבעים, זה ממש לא היה מאבק אדום. אנשים חתמו על עצומות בכל האולמות ברחבי הארץ. עד לכפר בלום הגענו עם שק של חולצות וכמה דפים לרשום שמות. שחקני כדורסל בכירים יותר ובכירים פחות חתמו גם הם על אותה עצומה. הרגשנו באמת ובתמים את אותה רוח מהפכנית שליוותה עוד כל מיני חולמים בעולם. מה שהיה הוא כבר לעולם לא מה שיהיה.

לא ביקשנו אז הרים וגבעות. "בארץ צריכה להיות תחרותיות", ביקש בשמנו בירנבויים. "אפשר להסתכל על ה-NBA, במולדת הכדורסל שהיא גם מולדת הקפיטליזם, ושם כשהבעלים של מכבי תל אביב (רענן כץ) רצה להביא את שאקיל, הוא לא יכול היה להביא שום שחקן יותר גדול ממנו", אמר בירנבוים, והוסיף: "יש לי תוכנית שלמה. אם מישהו צריך שידבר איתי. אני מדבר על דראפט, תקרת תקציב ועוד אלף ואחד רעיונות. הגיעו מים עד נפש, כולם יודעים שאין פה ליגה, בואו נעשה משהו". ואנחנו עשינו ונכשלנו.

אני מניח כי כשחתם אפי בירנבויים על החוזה עם מכבי תל אביב הוא לא עשה זאת מאהבה יתרה לשמעון מזרחי או הקהל הצהוב שמירר לו את החיים ביד אליהו וצעק לו "אפי, אל תבכה", בגלל אותו נאום מפורסם. הרי יש לו משפחה להאכיל. אולי גם הרצון לזכות באליפות, להרגיש את הטעם של גזירת הרשתות שלא מהמקום השני, הוא זה שדחף אותו אל פתח היכלי נוקיה. אותו היכל שגרם לו אז, לפני כמה שנים, לצאת כנגד אותו דיבוק ששיתק, משתק וישתק את הכדורסל הישראלי.

בציבוריות הישראלית לא חסרים מנהיגים אשר בהחלטה אחת פזיזה ריסקו את המוניטין האידיאולוגי שבנו לעצמם במשך שנים. דוגמא בולטת במיוחד וודאי תהיה עמיר פרץ עם הריצה חסרת הפשר אל עבר משרד הביטחון. האמון שעדיין מקבל ממני אפי גורם לי לקוות כי לפחות אז הוא התכוון לכל מילה. לא מזמן צרחתי כמו משוגע, 'אפי, אפי', רק כדי לתפוס את עיניו ולהגיד לו: "אנחנו איתך עד הסוף". אני לא אשכח את החיוך החברי ואת המילה "תודה", שהצלחתי לקרוא מבין שפתיו. היום, סביר להניח יותר שזה יהיה: "אפי, אפי, השארת עדר בלי רועה. למה עשית לנו את זה?".