פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        נולד בחטא

        מאבקי הכוח בהנהלה מולידים פשרות שגורמות למכבי לדשדש. מינויו של בירנבוים הוא רק הסימפטום למחלה שמשתקת את המועדון

        מינויו של אפי בירנבוים מלמד על מכבי תל אביב העכשווית, הרבה יותר מאשר על כישרונו ויכולותיו של מאמנה החדש. מכבי נמצאת במשבר שהחל עם עזיבתו של פיני גרשון והשושלת הגדולה ההיא, ובשל התנהלות גרועה, אינה מצליחה להיחלץ ממנו.

        השנה מכבי סיימה כסגנית בכל המסגרות, ובעונה שעברה הייתה רחוקה כחוט השערה מאיבוד האליפות לירושלים; היא לא השכילה להקים תלכיד קבוצתי ארוך טווח בפרק הזמן הזה, השחקנים שהמשיכו לעונה הזו התאדו אם בשל יכולתם או בשל הרוטציה של שרף; מינויו של קטש לימד על כך שההנהלה רוצה למכור מינויים ולחסוך כסף בעמדת המאמן, הרבה יותר מאשר רדיפה אחרי הצלחה מקצועית; צוות הישראלים שלה, זה שאמור להוות בסיס וליצור את החיבור עם האוהדים, רעוע ומוגבל ביכולותיו.

        הסיבה לכל הכשלים הללו נעוצה רק בגורם אחד: ההנהלה. מזרחי, פדרמן וכץ לא ממש משדרים על אותו גל, בלשון המעטה, והתוצאה היא החלטות שאינן תואמות את טובת המועדון, אלא מהוות פשרה מסוימת בין הרעב המכביסטי של שימון, המדיניות העסקית-כלכלית שמנהיג פדרמן והפזילה לתרבות האמריקאית שנודפת מכץ. מכבי היא עסק כלכלי שמקיים סוג של "משפחתיות", וככזה, פשרה היא מילה לגיטימית בלקסיקון. אבל אותן פשרות שקיימות במכבי מכרסמות בשליטתה, ונוטלות מהארגון יכולת לקחת החלטות שיקדמו אותו. יגידו כי מכבי הייתה יכולה באותה מידה לזכות העונה בשלושה תארים ולהפוך את השנה שהסתיימה לבלתי נשכחת, אבל יכולת שחקניה של מכבי, התנהלות מאמניה ודרך קבלת ההחלטות של קברניטיה, אכן הולידו עונה בלתי נשכחת. עונה שחונה, בה מכבי לא כיבדה בכדורסל שלה ובתפקודה את המוניטין הגדולים שיצרה בעמל ויזע מאז 1970.

        מעבר לכל הבעיות שפורטו לעיל, החלטות ההנהלה הביאו לכך שמאמנים כמו בלאט לא סופרים את מכבי יותר, ו"שחקני בית" כמו וויצ'יץ' לא מוותרים על כמה מאות אלפי דולרים כדי להישאר ליד מוני פנאן האבהי, אלא נוהים אחרי הכסף הגדול שמחכה בחוץ. עמדת המאמן, חלון הראווה המקצועי של מכבי, מדגימה בשנתיים האחרונות, כיצד עומעם זוהרה של הקבוצה. ספאחיה, קטש, שרף ועכשיו בירנבוים, הם לא גרשון, מסינה או אוברדוביץ'.

        מינויו של בירנבוים הוא רק הסימפטום למחלה שתקפה את מכבי, אותה פוליטיקה שמטרפדת את הפוטנציאל האדיר שמצוי במועדון הזה. אפי הוא המאמן הכי לא מכביסטי בהתנהלותו. לא בכדי הוא נחשב ל"מאמן של שחקנים" אבל גם כזה שהאוהדים מחבקים באהבה. התלתלים, הישירות, ההגינות והצניעות רחוקים מאוד מהגרשוניזם ששלט ביד אליהו בשנים האחרונות. במידה מסוימת, המינוי מזכיר את סוף שנות ה-90. אז, לאחר איבוד האליפות לגליל, מכבי דשדשה במקום וסבלה ממשבר מקצועי, ולבסוף הנחיתה את גרשון, האנטיתזה הגמורה (כביכול) למועדון. להבדיל, גרשון הגיע למועדון עם אליפות וגביע שנלקחו ממכבי, וכעוזרו מונה דייויד בלאט עתיר הניסיון. בקיצור, השוני באופי וברזומה מהותי.

        מכבי מינתה את המאמן הוותיק, זה שניצח אותה שלוש פעמים העונה, כי לא היה לה אף אחד אחר, ולא כי הוא הכי טוב בנמצא. מינויו של בירנבוים הוא קודם כל איתות לגבי סדר העדיפויות של מכבי בעונה הבאה: החזרת האליפות למקומה הטבעי, ואחר כך כל השאר. בירנבוים הוא שועל קרבות ותיק בליגה שלנו, ואין להקל ראש לרגע ביכולותיו, אבל רזומה ההצלחות המקומיות והאירופיות שהוא נושא, יבש כמדבר. במינויו של בירנבוים משדרת מכבי חסכנות, שאיפה להצליח רק בליגה הישראלית ורצון לשווק את המועדון דרך דמותו האהובה, ובצדק, של אפי. מבחינה זו, מכבי לא למדה את לקח השנתיים האחרונות. נכון, מדובר בעוד פשרה.