תדמיינו לכם חופשה בלוס אנג'לס. אתם קמים בבוקר עם ברנדה, הולכים לגלוש עם דילן, מטיילים בשדרות הכוכבים עם ורוניקה, קופצים לאיזה מרגריטה עם אנג'ל, חוזרים למלון בבוורלי, א-טראח - מאריסה בפוזה מגרה.
כן, בטח, אתם מוזמנים עכשיו להתעורר. כל קשר בין הדימוי הזוהר של הוליווד למציאות העגומה של לוס אנג'לס פקקים שיגרמו לאיילון להיראות כמו אוטוסטרדה גרמנית, אוויר סמיך מרוב זיהום, שדרות הוליווד שנשלטות על ידי סרסורים מקסיקנים ושכונות עוני שעזה לא היתה מתביישת בהן הינו מקרי בהחלט. בדיוק כמו שהדימוי הזוהר של הלוס אנג'לס לייקרס דומה לפרצוף של קורט רמביס. ואם השם של רמביס לא אומר לכם כלום, אנחנו עוד נחזור אליו בהמשך, אני מבטיח.
כל הסיבות לשנוא את קארים
למקרה שזה לא היה ברור עד עכשיו, אני שונא את אל. איי. ממש שונא. אני יכול להמשיך ולמנות את הסיבות לתחושות החזקות שלי כלפי העיר הזאת (רק כמות דוברי העברית בה מספיקה כדי לתעב אותה לעולמים), אבל למעשה עוד לפני שכף רגלי דרכה פעם אחת בעיר המלאכים (עלאק) שנאתי את כל מה שקשור בה. אתם מבינים, אני גדלתי בשנות השמונים. לאלו מכם שנולדו קצת יותר מאוחר וחושבים שהתרומות היחידות של שנות ה-80 לאנושות הן תסרוקות מגוחכות ודוראן דוראן ובכן, זה כמעט נכון. חוץ מזה גם היה שם קצת ספורט והדבר היחיד שידעתי על לוס אנג'לס באותה תקופה זה שהלייקרס משחקים בה.
ואוי, כמה ששנאתי את הלייקרס. שנאתי את הצבעים שלהם (רק עיוור צבעים מסוגל לשים צהוב וסגול ביחד). שנאתי את הפנים הזחוחות של פאט ריילי עם חליפות ה-5,000 דולר שלו והג'ל המגעיל על השיער. שנאתי את השחצנות של האוהדים שלהם (ובאותה תקופה, כולם היו אוהדים שלהם). שנאתי אותם כי בן דוד שלי אהב אותם ושנאתי את זה שבעונה הכי גדולה של הסלטיקס (86') הלייקרס היו מספיק פחדנים כדי לא להעפיל אפילו לגמר ולחטוף השפלה כמו שצריך. נשבע לכם, אפילו את הלייקרס גירלס שנאתי. אבל יותר מהכל שנאתי את השחקנים שלהם.
שנאתי את קארים עבדול ג'אבר. בגלל המשקפיים המכוערות שלו, בגלל שהוא ערבי (קארים זה ערבי, שום דבר לא ישכנע אותי אחרת. ולא שיש לי משהו נגד ערבים, חלילה, אבל כשאתה בן עשר, אתם יודעים) ובגלל הסקייהוק המרגיז שלו, שתמיד כשהיינו משחקים במשחק המחשב של ה-NBA של IBM ותואמיו (משחק המחשב הכי גדול שהומצא אי פעם, דרך אגב. שום טכנולוגיה לא תשתווה למייקל ג'ורדן עושה דאנק של 720 מעלות או לדייל אליס דופק 60 נקודות למשחק במדי סיאטל. אני מרחם על הדור הצעיר שלא הכיר את המשחק הזה) הוא היה מעדיף לזרוק אותו גם כשהוא נמצא מטר מהסל, במקום להטביע אותו, וגם היה מחטיא את הכדור, כי הוא היה מתעייף אחרי שלוש דקות של משחק.
כמובן, לעומת קורט ראמביס, קארים היה מלכת היופי של אומת האיסלם. אוי, רמביס היה מכוער. כל כך מכוער, עם המשקפיים האלה והשפם הצ'יזי הנורא, שהיום אני משוכנע שהסיבה היחידה שהאיש ראה מגרש היא כדי להפחיד את הקבוצה השניה, כי כדורסל בטוח לא היה לו. אני די בטוח שיש גרסאות של אבן שושן בהן התמונה שלו מופיעה ליד ההגדרה של חוטב עצים. אתם יכולים לדמיין לעצמכם איזה אושר זה היה לראות את קווין מקהייל עושה תיקול פוטבול על המכוער הזה במשחק מס' 4 של סדרת הגמר ב-84' (יש יגידו - משחק הכדורסל הגדול ביותר ששוחק אי פעם), תיקול שכמעט והפך לקטטה המונית בין שחקני שתי הקבוצות, כמיטב המסורת באותן שנים, ושגם היום אני נהנה לצפות בו בשידור חוזר שוב ושוב ושוב.
מי עוד היה בקבוצה ההיא? ג'יימס וורת'י, כמובן, שגם הוא היה מכוער בטירוף, מן הסתם, רק שאצלו לא יכולת להחליט אם הוא יותר מכוער עם המשקפיים או בלעדיהם, אז הוא נראה כמו חפרפרת עיוורת. היה את ביירון סקוט, שבנה קריירה שלמה על לעמוד בפינה ולקבל כדורים ממג'יק ובאמת אין שום דבר מעניין להגיד עליו. וכמובן שהיה את בוב מקאדו, ששנתיים אחר כך גמר לי את חלום אליפות אירופה של מכבי עם מילאנו האיומה.
אה, כן, והיה את מג'יק. מג'יק, עם החיוך הגדול שלו. מג'יק שמריץ את התקפת השואו-טיים. מג'יק שכולם אהבו. כולם, זאת אומרת, חוץ ממני. שנאתי את החיוך שלו, שנאתי את זה שכולם חשבו שהוא קלע הרבה יותר טוב ממה שהוא באמת היה, שנאתי איך הכל בא לו בקלות והכי שנאתי שכולם חשבו שהוא היה יותר טוב מלארי בירד.
כי זה באמת מה שהיה חשוב באותן שנים מי יותר גדול? עופרה חזה או ירדנה ארזי? סיני או מלמיליאן? מושונוב או בראבא? וכמובן, בירד או מג'יק? ובכן, כל שאר הויכוחים דעכו להם לאיטם, אבל טובים מאוד הסיכויים שגם היום התקלות מקרית באוהד לייקרס מאותם ימים, תגרור בעקבותיה ויכוח סוער שעשוי להימשך אל שעות הלילה המאוחרות על מי היה באמת יותר גדול. (בירד, כמובן, למקרה שזה לא היה ברור עד עכשיו).
שתי מלים והופ, לישון
אז עכשיו יש לנו עוד סדרת גמר בין הסלטיקס ללייקרס, 11 במספר, אבל הראשונה מאז הסדרה המקוללת ההיא של 87', זו שהסלטיקס הגיעו אליה חבולים ורצוצים לאחר סדרות קשות עם הבולס של מייקל ג'ורדן והבאד בויס של איזייה וליימביר, והפסידו בסופו של דבר לאותו בייבי-הוק מפורסם של מג'יק, שעד היום אני רואה בסיוטים שלי.
אני מודה שמאז שבירד ומג'יק, פרשו העניין שלי ב-NBA הצטמצם משמעותית ומאז שמייקל תלה את הנעליים, הליגה נראית לי יותר כמו אוסף של ילדים עשירים ומפונקים שאוהבים לשחק אחד על אחד, וגורמת לי להעדיף את הגרסה החובבנית של המשחק. אבל עכשיו הסלטיקס והלייקרס חוזרים לגמר, ולמרות שבירד ומג'יק לא הולכים להיכנס בדלת ואפילו הגארדן והפורום המיתולוגיים כבר מזמן לא איתנו, הרי שדבר אחד לא השתנה הלייקרס הם עדיין הקבוצה השנואה עליי ביקום.
ולשמחתי, גם היום הם ממשיכים לספק מספיק סיבות טובות לכך. יש להם את קובי בראיינט, שבאמת אין מספיק מילים בשפה העברית לתאר את התיעוב שאני, כמו הרבה חובבי כדורסל אחרים, חש כלפיו. יש את פיל ג'קסון, ה"מאסטר זן", אם בזן הכוונה לסכסך בין השחקנים בקבוצה שלך, ללכלך על שחקנים לשעבר ועל לקחת עבודה רק כי אתה שוכב עם הבת של הבוס. עם ג'ק ניקולסון המעוות על הסיידליינס, עם אותן לייקרס גירלס המנותחות עד לשד עצמותיהן ועם אותם צבעים מתועבים, הסגול צהוב הנורא הזה.
זה נכון שאף אחד לא נותן לסלטיקס סיכוי, בגלל קובי, בגלל דוק ריברס, בגלל ההיסטוריה והשד יודע בגלל מה עוד. והאמת כנראה שהם צודקים. אבל זה לא יפריע לנו ללכת לישון עם אותן שתי מילים ששחקני המפסידה בגמר המזרח, פילי או בוסטון, היו לוחשים לשחקני המנצחת, שניה אחרי שהסדרה נגמרה: Beat LA. Beat LA. Beat LA!
* מיותר לציין כי מדובר במאמר שנכתב בנימה הומוריסטית, וכך גם יש להתייחס אליו