כבוד למגזר

למרות שכוכביה העונה היו בוזגלו ויבוריאן, סכנין למדה להכיר כי בכוחם של שחקני הבית שלה להשאיר אותה בליגת העל. עד לפני שנתיים הקונספט של סכנין היה בעייתי: שחקני רכש יבואו מבחוץ, נשלם להם כסף טוב, והם ילמדו אותנו משהו שאנחנו לא יודעים. ההתבססות המוגזמת הזאת על מה שנכנס מבחוץ, הדביק לסכנין את תווית הזמניות. התלות באיכות הקנייה היתה מאוד מסוכנת. בשנים האחרונות סכנין למדה להכיר בערכה של התוצרת המקומית: חלאיילה, חמאד גנאים, באסם גנאים, הפכו לחלק מהשלד הזה. ראינו גם שיש להם יורשים.

יותר מזה. אם פעם סכנין האמינה בכוחם של שחקני הרכש לשנות אותה, היום סכנין למדה להבין שהיא זאת שמשנה את שחקני הרכש. איזו עוצמה יש לחום, לחיבוק, ללהט, לרומנטיקה, שיש בדוחא, וכיצד כל הדברים האלה משקמים שחקנים. אם בעבר שחקנים חששו לבוא לסכנין, בשנים הבאות זה יקרה פחות. וגם אם הם לא יבואו, לסכנין יש מספיק משאבים עצמיים להסתדר בלעדיהם.

סכנין איבדה לא מעט דברים חשובים עוד לפני שהיא חגגה אותם העונה: בוזגלו רקד וברח, יבוריאן הפציץ ונעלם, קולמה ריכז והתפזר, אלישע לוי ניהל ונחטף. לכל אחד מהם יש תחליף. השאלה היא האם יש תקומה למועדון שנותן לכל קבוצות הליגה לחגוג עליו ככה ולגנוב ממנו את הישגיו כל כך מהר. גנאים, לפחות מבחוץ, נותן את התחושה שהכל נסלח מבחינתו. על המגרש, הקבוצה שלו מסתכלת בגובה העיניים לכל המועדונים בארץ, אבל על השולחן המו"מ הוא מתקפל. הכל פרוץ, הכל מותר, לא משנה אם העונה הסתיימה או אם לאותו שכיר של סכנין יש חוזה לעונה הבאה.

את ההיסטוריה של סכנין אפשר לחלק לשניים. יש את סכנין של לחמן – ברוטלית, אלימה, מעוררת אנטגוניזם. ויש את סכנין של אלישע לוי – אגרסיבית, בלתי מתפשרת, אך באותה מידה אטרקטיבית ושמחה. עד בואו של אלישע לוי סכנין האמינה כי על ידי גליצ'ים מכוערים היא תוכל לשרוד. אלישע לוי לימד אותם שאפשר גם אחרת, והעניק לקבוצה עוד הרבה אוהדים מחוץ לעיר. סכנין של אלישע לוי התקרבה לקונצנזוס, אבל לא התחנפה אליו. זהו מסר חשוב שהיא תהיה חייבת לזכור כאשר יבואו אליה המאמנים הבאים. לזכור איזו רוח גבית היתה לקבוצה נוכח הגישה הבריאה שלה למשחק. אם סכנין תחזור להתנהג כמו קבוצה תחת מתקפה, היא תגמור כמו הקבוצות של לחמן.