כמה דקות לפני רגע השיא של אחת העונות המפוארות בעשורים האחרונים, ושל פלייאוף לא רע בכלל לכשעצמו, הגיע הזמן להקדיש כמה דקות עבור אלו שפרשו מן המירוץ בטרם עת, אלו שהפקירו את קבוצותיהם, שהסריחו את הפרקט וגרמו לאוהדיהם לקלל את הרגע שבו התעוררו באמצע הלילה רק כדי לראות אותם בתצוגות שלא היו משיגים להם חוזה אפילו בניקס. גבירותיי ורבותיי, קבלו את מצעד האכזבות של פלייאוף 2008.
8. מרכוס קמבי (דנבר נאגטס)
האמת, התבלטתי קשות אם להכניס נציג של דנבר לרשימה. דנבר של פלייאוף 2008 היתה ללא ספק הקבוצה הבזיונית והמביכה ביותר שהגיעה השנה לפוסט סיזן, ועצם הכללתה ברשימה שכוללת כמה מהשחקנים הבולטים והאהובים בליגה, עלולה ליצור את הרושם המוטעה שמדובר בקבוצת כדורסל, ולא באסופת ליצנים. אולם גם בתוך התצוגה המביכה שסיפקו הנאגטס מול הלייקרס (נגמר בסוויפ, למי ששכח) בלט לרעה שחקן אחד. לא, לא מדובר בכרמלו, שהרשימה היחידה שבה הוא ראוי להיכלל היא רשימת המתנה להשתלת מוח, אלא בקמבי, לשעבר שחקן ההגנה של הליגה, וכיום סוג של מסננת (וגרועה במיוחד, כמו אלה שהספגטי נשפך דרכן לכיור). את חוסר היכולת של דנבר לשמור בקו האחורי הכירו כולם, אבל גם הקו האחורי המושמץ של הנאגטס נראה כמו גדר ההפרדה בהשוואה למה שהתחולל באיזור הצבע של דנבר. כל פארמר וסאשה טיילו באין מפריע עד לטבעת (כולל הפסקת פיפי באיזור קו העונשין), ופאו גאסול, שחקן מהסוג שקמבי לכאורה אמור לפרק, נראה מולו כמו שאקיל לבן עם זקן בר מצווה. בניגוד להרבה אחרים, לא אסחף ואגיד שקמבי מאז ומעולם היה בלוף מוחלט בהגנה, אבל אין ספק שהפלייאוף האחרון היווה דוגמה מצויינת לטענה שהגנה זה פשוט דבר שאי אפשר למדוד בסטטיסטיקה. ובכל זאת, הנה קצת סטטיסטיקה: הלייקרס קלעו בסדרה 114 נקודות למשחק.
7. ריי אלן (בוסטון סלטיקס)
על פניו, אם נסתכל ברחבי הפורומים וטורי הפרשנות, מקומו של ריי אלן ברשימה הזו צריך להיות גבוה הרבה יותר. בכל זאת, לא בכל יום נותן כוכב ותיק ברמתו של אלן רצף תצוגות נפל שגורמות לאנשים (וביניהם הח"מ) לדרוש את הוצאתו מההרכב לטובת פאקינג טוני אלן. אולם מנגד, עומדות לזכותו של ריי ריי שתי עובדות כבדות משקל. הראשונה: הוא הצליח להוציא את עצמו מהמשבר כשזה הפך להיות קריטי באמת (29 ו-17 במשחקים 5 ו-6 מול דטרויט), והשנייה והחשובה יותר: הקבוצה שלו עדיין בפלייאוף, ולא סתם בפלייאוף, כי אם בגמר. עם זאת, ערימת הקרשים המנותצים שהותיר אחריו באטלנטה, בקליבלנד ובדטרויט לא יישכחו במהרה. ברצף של 12 משחקים בשלוש הסדרות האלה הוא צבר רק 11 למשחק ב-34 אחוז מהשדה ו-18 מהשלוש, מה שללא ספק הקנה לו מקום של כבוד ברשימה הלא מכובדת הזו.
6. גילברט ארינס (וושינגטון וויזארדס)
האמת, יכול להיות שהפציעה הטורדנית הזו תתגלה בתור הדבר הכי טוב שקרה לגילברט. לו היה ממשיך ארינס לנפק תצוגות של 30 נקודות למשחק הוא עוד היה עלול לקבל חוזה מקסימום שהיה חושף אותו בתור הבלוף הכי גדול מאז שמהנדס אחד אמר "ברור ש-400 אוסטרלים יכולים לעבור על הגשר הזה, זה לא סתם מקלות של ארטיק קרח, זה של סולרו פירות יער". תרומתו העיקרית של ארינס בפלייאוף האחרון היתה להיעדר משני משחקים, שאחד מהם הסתיים בניצחון הוויזארדס. אפילו כשירד לדרגת שחקן שישי, תפקיד קלאסי עבור סקורר חסר מצפון שכמותו, הצליח אייג'נט זירו לעשות פחות או יותר כלום, ולהזכירכם מדובר בעונת חוזה. בארבעת המשחקים בהם שותף רשם פחות מ-11 נקודות למשחק בפחות מ-40 אחוזים מהשדה, פלוס פחות משלושה אסיסטים.
במצבו הנוכחי קשה להאמין שיהיה מנג'ר פראייר מספיק כדי לתת לו יותר מ-10 מליון לעונה (חייב... להתאפק לא... להזכיר את... איזייה), כאשר המעשה הנכון מבחינתו יהיה להשיג חוזה לעונה אחת של הכל או כלום, בסיומה יוכרע האם השחקן הבאמת מוכשר הזה יצליח להחזיר עטרה ליושנה, או ישנה את שמו לאייג'נט מינוס 273 (אבסולוט זירו) ויפרוש לשחק מיניגולף עם סטיב פרנסיס.
5. ג'וש הווארד (דאלאס מאבריקס)
כשהכללתי את הווארד ברשימת מאכזבי העונה העלו לא מעט אנשים את הטענה המנומקת "עומר דיקמן אין לך מושג מהחיים שלך כנס". אם נוכחותו ברשימה ההיא היתה עוד איכשהו גבולית, הרי שברשימה הזו הוא הרוויח ביושר מקום מכובד. כל התנאים המוקדמים היו לטובתו: השומרים שלו היו ווסט ופז'ה, שני שחקנים שאין להם שום אפשרות פיזית לשמור סווינגמן אתלטי שקולע מבחוץ, דירק היה בכושר שיא וריתק אליו את כל תשומת הלב ההגנתית, ובנוסף שיחק לצידו רכז כמו קיד, שהמומחיות שלו היא לייצר חוזי מקסימום עבור פורוורדים אתלטיים.
אלא שהווארד נעלם לחלוטין והותיר את חבריו לחסדיו של כריס פול. מספריו? 12 נקודות מרשימות ב-29 אחוזים מופלאים, שלשה אחת ויותר אסיסטים מאיבודים. תעזבו אתכם מ"אני היי בנטורל" וכל החרא הזה, אם הרשות הלאומית למלחמה בסמים רוצה תשדיר אפקטיבי נגד מריחואנה, אוסף ההיילייטים של הווארד מפלייאוף 2008 יעשה את העבודה הכי טוב שאפשר.
4. מאנו ג'ינובילי (סן אנטוניו ספרס)
פצוע, לא פצוע, זה באמת לא משנה, משחקן כמו ג'ינובילי אני מצפה שיתעלה ברגעי האמת, גם אם הוא משחק עם רגל מעץ. אחרי סדרה טובה מול פיניקס ועוד אחת סבירה מול ההורנטס סיפק מאנו את אחת מסדרות הפלייאוף העלובות בתולדותיו, כשבמרבית המשחקים הוא שותק לחלוטין על ידי לא אחר מסאשה וויצ'יץ', שחקן שכשהלפרין ראה אותו פעם ראשונה הוא שאל עליו "מי זה הכוסית הזאת?". במשך כל הסדרה מול הלייקרס העדיף ג'ינובילי (רק 12 למשחק ב-36 אחוזים מהשדה) להשליך שלשות ונמנע לחלוטין להיכנס לצבע המאוד לא מאיים של הלייקרס, ספק בגלל פציעה טורדנית בקרסול (שמשום מה לא הפריעה לו בכלל בסדרות הקודמות), וספק בגלל משבר מנטלי, פרשנות שאני נוטה לאמץ יותר לאור העובדה שגם הזריקות מבחוץ נכנסו באחוזים מחפירים - 7 מ-25, ליתר דיוק.
להבדיל ממרבית חבריו לרשימה, מאנו עוד יחזור לעצמו בשנה הבאה, ובגדול, אבל העונה אין ספק שהוא האחראי הראשי לכך שמנחוס השנים הזוגיות של הספרס חי ובועט.
3. ראשיד וואלאס (דטרויט פיסטונס)
פעם ראשונה זה מקרה, פעם שנייה צירוף מקרים, פעם שלישית זה כבר אומר שהתרופות שהוא מקבל פשוט לא עושות את העבודה כמו שצריך. לוואלאס היו את כל הסיבות בעולם להגיע לגמר המזרח בטירוף הכשלונות מהשנים האחרונות, המאץ' אפ האישי מול קווין גארנט, והעובדה שסופסוף הם נתקלים ביריבה אדירה ולא באים כפייבוריטים. לאחר סדרה לא רעה בכלל מול אורלנדו, בה היה האחראי הראשי לשיתוקו של דוויט הווארד, הגיע ראשיד לסדרה מול בוסטון כשכל הפרשנים (וביניהם אני) מספרים שהוא השחקן האולטימטיבי לשתק את גארנט.
בתגובה טיאטא בו הכרטיסן את הפרקט משחק אחרי משחק (למי שתוהה, טיישון שימש בתור היעה), והוביל אותנו למסקנה הכואבת שראשיד, אולי השחקן עם הכי הרבה מניות בעונות המופלאות של 2004 ו-2005, הוא החוליה החלשה של הפיסטונס. גם בקבוצה מאוזנת כמו דטרויט צריך שחקן אחד שיידע לתת תצוגות של פרנצ'ייז אמיתי, וראשיד, עם כל הצער שבדבר, הוא כבר לא השחקן הזה.
2. קרלוס בוזר (יוטה ג'אז)
דווקא השחקן שמהווה את סמל היציבות בליגה, זה שנותן את ה-20 ו-10 שלו ערב אחרי ערב בלי קשר לאופי המשחק ולזהות היריבה, הוא זה שנעדר לחלוטין מהפלייאוף הזה, והפקיר את החברים לרחמיו של קובי. וכמו לא מעט מהאחרים ברשימה הזו, גם הוא סיפק את תצוגות האימה האלו מול שומרים שפשוט לא מסוגלים לעצור אותו כמו סקולה ואודום. כך הפך שחקן של 21 ב-54 אחוזים מהשדה בעונה הרגילה לאחד שמנפק רק 16 ב-41 אחוזים לאורך הפלייאוף, שנה בלבד אחרי שרשם 23 בממוצע בפלייאוף 2007.
פעם אחר פעם הלכו הכדורים לבוזר, ופעם אחר פעם הוא גמל בהחטאות של זריקות חופשיות מחצי מרחק, ובחוסר אסרטיביות בהליכה לסל מול אודום, שנחות ממנו פיזית. עם גבוה שני כמו אוקור, שבורח החוצה ומונע מגאסול להגיש עזרה, אמור היה היתרון הפיזי של בוזר בעמדה מספר 4 להיות הנשק העיקרי של יוטה מול הלייקרס, ובלעדיו, כצפוי, לא היה לה סיכוי. היי קרלוס, כשאמרו שאתה היורש של קארל מאלון, לא התכוונו לכך שאתה צריך לפנות את הקיץ כדי למצוא עבודה בתור דוור.
1.סטיב נאש (פיניקס סאנס)
זהו ללא ספק הסיפור הטרגי של הפלייאוף. נאש מודל 2008 אולי היה בירידה יחסית לשלוש העונות האדירות שנתן קודם לכן, אולם ערב פתיחת הפלייאוף הוא עדיין נראה כמו החבילה המושלמת לרגעים כאלו: מנהיג של קבוצה מוכשרת ומנוסה, ווינר, לוחם, שחקן שמשלב יכולת אישית וקבוצתית, ולדעת רבים השחקן הראוי ביותר לטבעת אליפות מבין אלו שטרם זכו בה. גם ממרחק חודשיים אני מתקשה להאמין שהרכז האנמי והמבולבל שברח מהכדור כמו מאש ברגעי ההכרעה, והעדיף להתחבא מאחורי ברוס בואן במקום להתייצב בחזית ולהנהיג את הקבוצה כמו שעשה בכל הקריירה שלו, היה אכן סטיב נאש. ראינו ממנו צניחה בנקודות, באחוזים מהשדה ומהשלוש (משם פגע רק ב-30 אחוזים!), וגם באסיסטים.
האם מדובר במשבר זמני או בתחילת הסוף? את זה נדע רק בשנה הבאה. לא נותר אלא לקוות שסטיב יצליח לאזור כוחות לעוד סיבוב אחרון, ושלא נצטרך להיפרד ממנו עם הטעם המר שהותיר לנו בתצוגה הבאמת עצובה שלו מול הנמסיס מסן אנטוניו.