עברו בלדוט קשה

1. במשך שני שליש עונה נראתה בני יהודה כמו הקפטן שלה - חלשה, אנמית, אפאטית לחלוטין למצב. לכל אורך התקופה של ניצן שירזי ואלי כהן, בלדוט נעלם במגרש, לא לקח טיפת אחריות. ההיזעקות של יעקב אסייג וחזי שירזי לספסל הקבוצה שימשה סוג של איתות לבלדוט. הוא הבין שעכשיו כבר אין את מי להאשים מקצועית, על הירידה הזו הוא יהיה אחד החתומים הראשיים.

עם שער ובישול נגד הרצליה ועם עוד בישול בחיפה, בלדוט הצית מחדש את הפתיל של בני יהודה. אם הניצחון בסכנין עוד נראה מקרי, מכאן כבר אי אפשר היה לעצור את הכתומים. ככה זה כשהקפטן מתנהג, נראה ובעיקר סוחף כמו קפטן אמיתי.

2. סדריק בארדון. בעידן שבו קשה מאוד לקבוצות קטנות להביא זרים טובים בגלל מצוקה כספית, בני יהודה מבליחה מדי פעם עם מהלך גדול. לפני שלוש שנים זה היה וינסנט אניימה, ובמהלך העונה הנוכחית פתאום הגיע סדריק בארדון. בליגה שבה חלוצים הורגים ציפורים כשהם עומדים מול השער, היה נעים לראות שחקן עם טכניקה אישית כל כך טובה כמו בארדון. משה ביטון, אלירן עטר ותמיר כחלון הרוויחו יותר מצבים ליד השער, ופתאום ראינו שלבני יהודה יש התקפה.

3. חזי שירזי ויעקב אסייג. הלב והנשמה חזרו לבני יהודה בזכות שני אנשים שהקבוצה יקרה להם. שירזי ואסייג יודעים, בניגוד למשל לאלי כהן, שאסיפות ארוכות עם שחקנים הן לא מה שצריך בשכונת התקווה. הם הילד הקטן שצועק "המלך עירום", לא מכירים בטקטיקות וסגירות אלכסוניות, רק מבינים את מה שהכניסו להם לראש כשהם שיחקו - שכדורגל הוא משחק שצריך ליהנות ממנו. זה לא שבני יהודה נשארה רק בזכות הלחימה, היא גם שיחקה את הכדורגל היפה ביותר בשליש האחרון של העונה. בזכות אסייג ושירזי היא ניצלה ואנחנו הרווחנו, כי בעוד בית"ר ירושלים הפכה לקבוצה של מיליונרים ולקבוצות הפרברים שהיו כאן כבר מזמן אין זכר, בני יהודה היא פיסת הרומנטיקה האחרונה שמחברת את ליגת העל לעבר שלה.

אסור לטעות - ההישארות הייתה הרואית וטעמה מתוק, אבל העונה של בני יהודה הייתה נוראית, והתפתחה כתוצאה מסדרה של שגיאות. ניצן שירזי חזר לקבוצה לאחר שכבר ראה את עצמו בחוץ, והשידוך המחודש בינו לבין הזהובים היה מלכתחילה מועד לכישלון. גם פרויקט 40 השקלים הכושל עם ההתאחדות לא החזיר את הקהל למגרש, רק בסיבוב האחרון התחילו אוהדים למלא את בלומפילד, ואלי כהן ממש לא היה האישיות הרצויה להוצאת העגלה מהבוץ.

הכישלון הגדול של חזי מגן ומשה דמאיו היה בתפישה שלהם לגבי בני יהודה השנה. הם התרגלו לכך שהקבוצה תוקעת יתד במרכז הטבלה, הרחק ממאבקי הירידה. סיום העונה שעברה לא האיר את עיניהם, לפחות לא באופן שבו יכלו להעיר מחדש את האווירה המנומנמת בקבוצה. בני יהודה של היום חייבת להיות כל הזמן על המשמר, אבל בעונה וחצי האחרונות שידרה מסר של מועדון שהשלים עם הבינוניות. בני יהודה לא נזהרה בפושרין וכמעט נכוותה ברותחין, ובכך טבעה מחדש את מעמדה כקבוצת תחתית, מעמד שלא הייתה רגילה אליו מאז שחזרה לליגת העל ב-2002.

1. לבני יהודה היו תמיד שני כובעים עיקריים שאותם הייתה חובשת. האחד, כמובן, הוא היותה קבוצת כדורגל שמייצגת על המגרש את אזור השכונות הדרומיות של תל אביב. השני, החשוב לא פחות, הוא קורת הגג התרבותית שהיא נותנת לצעירים. בני יהודה תמיד התגאתה בכך שהיא מצילה ילדים רבים מהידרדרות לעולם הפשע, שהיא מהווה מקור חיובי להשראה לאותם ילדים.

העונה הגישה הזו החזירה לקבוצה בריבית דריבית. המהפכה של בני יהודה יושמה באמצעות שחקנים כמו בלדוט, לירוי צעירי, עוז ראלי ואלירן עטר, שעם השקעה נכונה ונבונה יהיו השלד של הקבוצה לשנים הבאות. גם בעידן שבו חמישה זרים משחקים בהרכב, הזהובים חייבים לשמור על צביון ההזדהות עם הקהילה, שיתוף פעולה שעשה ויעשה טוב לכל הצדדים.

2. מכיוון שהתקציב לא גדול, מגן עלול ליפול לפח שטמן לעצמו בשנה שעברה ולהתפשר בנושא המאמן. אסור לו לעשות את הטעות שעשה עם ניצן שירזי ולקרוא שוב לדגל את חזי ואסייג, שכבר הודיעו שהם לא מעוניינים לאמן, "בשם המועדון", או סתם ללכת על מי שפנוי. מגן צריך מישהו שיודע לבנות קבוצה גם בתקציב נמוך, שיכול להתחבר לקבוצה, שאין לו מניירות סביבו אבל יודע לעמוד על שלו. ולא, לא גיא לוזון. אלישע לוי כבר במכבי חיפה, פרדי דוד בסכנין, ראובן עטר יכול להיות פתרון לא רע.

3. ואה, כן - אם אפשר, להגיע לסיכומים עם ההתאחדות ועם המשטרה, ולחזור כבר לשחק בשכונה.